כתובה בימינו
האם יש הצדקה הגיונית לקיומה של כתובה בימינו? בעבר חז"ל תיקנו כתובה, שמעבר לחובות הבעל כוללת גם סכום פיצוי שאותו יצטרך הבעל לפצות את אשתו במקרה של גירושין. אלא שבעבר היו נסיבות שונות:
1. נשים היו חסרות קניין עצמאי, כל מה שקנתה אשה אוטומטית קונה בעלה (בכפוף לחריגים) וכן לא היו לומדות ועובדות, והיו חסרות עצמאות כלכלית
2. אקט הנישואין היה חד סטרי - הגבר מקדש את האשה (ולמעשה יכל לקדש גם כמה נשים) והוא זה שלרצונו מגרשה. אשה לא יכולה לגרש את בעלה וגם לא היתה רוצה בכך, ומאידך הגבר יכל לגרשה גם ללא רצונה
3. גירושין חד סטריים של אשה חסרת כל מצד הגבר היו כמוהם כהפקרת חסרת ישע לרחוב, ונדרש סכום פיצוי שיאפשר לה להשתקם ולבנות את עצמה מחדש. כיום:
1. נשים עובדות ומרוויחות לעיתים יותר מגברים. בפרט נשים דתיות שיוצאות ללימודים אקדמיים בגיל מוקדם, עת שהגבר משרת בצבא וכו'.
2. לנשים יש קניין עצמאי משלהן, ולעיתים הרבה. לא זאת ועוד, מעבר לקניין העצמי שלהן נשים בד"כ דורשות בגירושין גם חלק בקניין אישי של הבעל! לעיתים ידרשו חצי דירה שהיתה בבעלותו, מזונות, חצי מפיצויי הפיטורין של הבעל לשעבר, פנסיה וכו'.... ע"ע מאבקי גירושין.
3. אשה גם יכולה ליזום גירושין והאקט הוא לא חד סטרי לאור כל זאת, מה ההצדקה לסכום כתובה בימינו? מדוע למשל אשה שבחרה להפרד תהיה זכאית ולו לשקל אחד של פיצוי? מדוע זה חד סטרי ואין סכום שאותו האשה מפצה את בעלה במקרה של פרידה? מדוע בכלל אשה זכאית לפיצוי כלשהו? על מה? בפרט כשיש לה ממון משלה, ואינו דומה לעת העתיקה בה אשה היתה רכוש של הגבר וחסרת כל עצמאות, ועל כן תקנו מטעמי צדק פיצוי שהגבר מפצה אותה במקרה שיגרשה על מנת שתוכל להשתקם ולנהל חיים. האם ניתן לרשום בכתובה סכום סמלי של 10 שקל למשל? השאלה היא לצורך תיאורטי ונשלחה ל2 רבנים סה"כ
מבחינה עקרונית ובאופן כללי, אתה צודק, שלכאורה שטר הכתובה בימינו מיותר, ושעל כל פנים, אין מקום לחייב את החתן, בחיוב כספי לכלה, מכח שטר הכתובה. ואין ספק שכשתתחדש הסנהדרין, ידונו בכך ויכריעו, כי שטר הכתובה הוא תקנות של הסנהדרין, ולכן רק הם יוכלו לתקן תקנה הראויה ואשר תחייב את כולם, ודבר נוסף חשוב, עלינו לדעת, שבודאי הסנהדרין יקחו בחשבון והוא המודל הרצוי לתא המשפחתי לפי ההלכה, כי התורה היא היא שהניחה את היסוד, שהבעל הוא אשר יוצר את התא המשפחתי (מקדש אשה) והוא אשר מפרק את התא המשפחתי (מגרש), והוא אשר מפרנס, הבעל חייב לא רק במזונות אשתו, אלא גם במזונות בניו ובנותיו. ומודל זה ניתן ע"י התורה, לא בגלל שהאשה חסרת ישע, אלא ובעיקר, כדי לרסן את יצריות המסגרת של זוגיות רופפת, כמו שהיה לפני מתן תורה שהיה איש מציע נישואין לאשה, ונכנסים לביתו ונהיים נשואים בלי שום אקט, וכשרוצים להיפרד נפרדים. ובמציאות כזו יכל האיש לפתות את האשה ולזנות עמה, כביכול שהיא אשתו, וגם הילדים היו מופקרים, ולכן התורה קידשה את התא המשפחתי בכך שהפכה אותו מצורך לערך, מצווה לקדש אשה, מצווה לפרות ולרבות, ומצוות אלו רק האיש חייב, ולא האשה. למרות שאי אפשר לקיים המצוות הללו בלי ברכה באשה, אלא שידעה התורה שהזוגיות היא טבעו של עולם, שהרי גם בעלי חיים מזדווגים זכר ונקבה, אבל בלי זוגיות, ובני אדם מזדווגים במסגרת זוגיות, וזוגיות אינה מספקת אלא נישואין כדת משה וישראל, כדי לקדש את החיים, כך שמודל תורני זה יתקיים גם בעתיד, והסנהדרין תבנה שטר כתובה מתאים למציאות ימינו.