הלכות תשובה
לכבוד הרב,
1. הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ג' כותב שמי שמגיע למצב שרובו עוונות, מייד מת ברשעו (כמובן שחישוב העוונות נעשה על פי שיקול דעתו של הקב"ה ולאו דוקא לפי מספרן): "אדם שעוונותיו מרובין על זכייותיו–מיד הוא מת ברשעו, שנאמר "על רוב עוונך" (ירמיהו ל, יד ירמיהו ל, טו הושע ט, ז). וכן מדינה שעוונותיה מרובין–מיד היא אובדת, שנאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית יח, כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובין–מיד הן נשחתין, שנאמר "וירא ה', כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה)." מצד שני, בהלכה ו' נאמר ששוקלין עוונותיו של אדם בשעת מיתתו ובראש השנה. יש כאן סתירה - אם נאמר שאדם שרובו עוונות מייד מת ברשעו, משמע שאדם נידון בכל רגע ורגע, כי כל רגע שיגיע למצב שרובו עוונות מייד הוא מת באותו רגע. ואם כך מה שייך הדיון בראש השנה?
2. בהלכה יג אומר הרמב"ם שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, חוץ מכמה חריגים. אבל זה לכאורה סותר את דבריו בשאר ההלכות, שבהן הוא מבאר ש"כרת" פירושו היעדר חלק לעולם הבא. ומשמע מדבריו שכל רשע שהגיע למצב שרובו עוונות - גם לא זוכה לעולם הבא. אז איך יתכן שלכל ישראל חוץ מהמינים והאפיקורסים יש חלק לעולם הבא? מה לגבי אדם שעבר במזיד על איסור כרת אפילו שאינו מין או אפיקורס ולא כופר בשום עיקר. וכן לגבי אדם שנמצא שרובו עוונות?
1. שתי תשובות בדבר:
א. אף שאדם נידון ברה"ש, לרגעים תבחננו, ועל זה אמר רבינו שזהו סוד גדול.
ב. דינו של האדם ביום מותו הוא על העולם הבא, וזה ללא כל קשר, שאין מיתה בלא חטא.
2. אבל יש חזרה בתשובה במצילה מכרת, וכן יום הכיפורים וייסורים מכפרים.