ידועה הוראת פוסקים שאשה שהחל דם שותת קודם הלידה אסורה על בעלה במגע. והנה, כת"ר בהלכות שבת פ"ב הי"א היולדת, כשכורעת לילד - הרי היא בסכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת: קוראין לה חכמה ממקום למקום, וחותכים את הטבור, וקושרין אותו. ואם הייתה צריכה לנר בשעה שהיא מצעקת בחבליה - מדליקין לה את הנר ואפילו הייתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה. ואם הייתה צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאין לה. וכל שאפשר לשנות, משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשיערה ואם אי אפשר, מביאה כדרכה. אם כן, כפי שכתב מורי יוסף קאפח זצ"ל באות כו, וכז, שיולדת שמצעקת ומבוהלת ומבקשת שבעלה יחזיק לה את היד, נראה שיש להתיר זאת. יתירה מכך, קיימת הלכה נוספת שאינה מתיישבת עם פירושו של מו"ר זצ"ל כי בשביתת עשור, פ"ב ה"ט לגבי עברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכירפוים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה. וכאן לא התנה רבנו ולא כתב מבוהלת או מצועקת, אף שאין זו שעת הלידה, והתיר לה אישור כרת. ואין ספק שנגיעה ביולדת אינה בכרת, ואף על פי כן רבים אוסרים זאת משום מה, דוקא בשעת הקושי שלה (גופני ונפשי כאחד) שצריכה שבעלה יסייע בידיה (כמובן אם מבקשת, ולא לכתחילה) וראיתי שיש שהורו לנגוע בכפפות, אך מה יעשה אם אין בשעה זו כגון שמתחילה ללדת ברכב או בבית וכיו"ב. יורנו מורנו הלכה בעניין זה ושכרו מן השמים כפל כפליים.