לכבוד הרב הרמב"ם בהלכות דעות פרק א פוסק: יא ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת, בדרכיו" (דברים כח, ט). (ו) כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן–להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו. משמע שהרמב"ם מגדיר את התמימות כמידה טובה שבה יש ללכת. השאלה שלי היא - מהי תמימות על פי תורה? ל"תמים" יש המון מובנים והקשרים בחיי היום יום, חלקם גם נחשבים לשליליים (לעיתים קרובות תמים הוא כינוי לאדם טיפש, נאיבי) באיזה מובן תמימות נחשבת כמידה של ה' שבה צריך לילך?