דילוג לתוכן העיקרי

חמץ ברכוש המשותף

שאלה

שלום וברכה

שאלתי בעניין בדיקת וביעור החמץ המצוי ברכוש המשותף בפסח:
א. האם על כל דייר חלה החובה לבדוק ולבער מכל חמץ המצוי בחדר המדרגות המשותף או חצר הבניין, אף כשוודאי החמץ אינו שלו אלא של השכנים (שאינם מבערים בעצמם)?
ב. אם כן, מה עושים כשאחד השכנים מעוניין דווקא להשאירו בפסח בשטח המשותף? וכן אם הוא גוי?
ג. כיצד נוהגים לגבי פח האשפה הפרטי של הבניין שבשטח הבניין (טמון או רגיל)? הרי לפעמים מצוי בו חמץ הראוי למאכל כלב, ולפעמים נשאר כך עד חול המועד?
ד. האם במקרים הנ"ל יש צורך להפקיר את החלק שלי ברכוש המשותף או למכרו לגוי עד לאחר הפסח, כדי לא לעבור באיסור בל יראה ובל ימצא?

תשובה

ענין החמץ בבית המשותף הוא עניין הלכתי קשה, במיוחד בימינו שהבניינים רבי דירות (מגדלים), ובהם משתכנים יהודים ושאינם יהודים, דתיים ושאינם דתיים, בעלי דירות ושוכרים.

כי מבחינה עקרונית, בעלי הדירות שהם בעלי הרכוש המשותף מוזהרים שלא יהיה ברשותם חמץ, גם דיירים שוכרים, חייבים לבער חמץ שלהם, בכל מקום שהחמץ שלהם נמצא, למעשה, אם כל בעלי הדירות והדיירים דתיים, ימנו בודק חמץ בכל מקום ברכוש המשותף שיש סביבות שיש בו חמץ, וכן ידאגו לניקוי ולביעור בפועל של החמץ שנמצא ברכוש המשותף, אולם בנסיבות המצויות, שבעלי הדירות והדיירים מערבים דתיים ולא דתיים, יהודים ולא יהודים, וכשאין הסכמה לטפל בביעור חמץ ובבדיקת חמץ ברכוש המשותף, ינקה בעל הדירה או הדייר את החמץ שבדירה שלו ושממול הדירה, ויפרסם מודעה שבהם הוא מפקיר כל חמץ שיש לו ברכוש המשותף, ושאינו רוצה והוא מתנגד שחצרו תזכה לו בכל חמץ שיהיה ברכוש המשותף בכל ימי הפסח.