שאלתך מתבקשת. כי הדבר פשוט שרבנו אסר לומר פסוקי תהלים מתוך מחשבה מוטעית, שיש בפסוקי תהלים סגולה רפואית, אלא שאם החולה אומר תהלים שבזכות אמירתו, אפשר וה' ישלח לו רפואה שלמה, זה אפשרי, וזה מה שאמר מארי.

אלא שאתה שואל, ובצדק, האם מדברי מארי משתמע שאחרים שאומרים תהלים לרפואת חולה, אסור.

טרם אשיבך, אני אפנה אותך לשו"ת הריב"ד ח"א שהוציא לאור עם פעולות רבות וחשובות, הרב אברהם חממי שליט"א, על הלכות ע"ז, פי"א, הי"ב. היפנה לשו"ת ציץ אליעזר, חי"ז, ל, שדן בשאלה זו. והמעיין שם, יראה שהוא התחבט בכך, ולבסוף הוא נסמך על דברי החינוך, שאמירת פסוקי תהלים גורמת להתעוררות הנפש, ובכך בעצם האדם מתפל לה', ולא מתכוון שיש כח סגולי בפסוקים לרפא מאן דהוא.

אלא שעדיין השואל ישאל, מילא כשהחולה עצמו אומר תהלים, כדי שלבו יהיה נשבר בקרבו, ויתחנן לה', אפשר שה' יקבל תפילתו וירפאהו, אבל מהי התועלת שאחרים מתפללים עליו.

זו שאלה נכבדה לגבי הדין האלהי ברמת היחיד וברמת הכלל שלא כאן המקום לדון בה, כי עמוקה היא מאוד, ולכן כשאני מתבקש שנתפלל לשלומו של חולה מסוים, אני שואל אם הוא בהכרה, ואם כן, אני מבקש שיודיעו לו שאנו מתפללים עליו, ותפילתנו מועברת לאזניו בטלפון, ואנו מבקשים ממנו שגם אם קשה עליו בציבור, שישמע אותנו ויתפלל בלבו, עמנו למען עצמו, והיו מקרים שחולים אלו כששמעו את עוצמת התפילה שהתפללנו הזילו דמעות, וכך סייענו בידם שהם יתפללו ברוב עצמה לאביהם שבשמים.

וזו דרך אמתית, נכונה ורצויה.

וכדי לא להיפטר מדין הכלל והיחיד, אומר רק משהו, שאם החולה לא בהכרה, ובניו לידו, התפללנו בציבור, והשמענו להם בטלפון וביקשנו שהם ישמעו וישתתפו בתפילה, ודבר זה השפיע עליהם מאוד, והרי הדין האלוקי בין אבות ובנים, קיים, ויש לתפילה כזו השפעה ודי לחכימא.