רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ב  (ב) וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל כמו שֶׁאָמַר דָּוִד צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי          . 

שאלה:

א: לפי פשט דברי רבנו יראה זו היא רוממותו  מורי כותב לכאורה נוטה לשון רבנו כאן למה שקוראים ״יראת הרוממות״ אך נ״ל שאין זה כוונת רבנו אלה מצוות היראה כמשמעה פשוטה יראת העונש ע״כ.  

 ב: בהלכות תשובה פרק י הלכה ב כותב רבנו שלא ראוי לעבוד את ה׳ מיראה .      איך נבין את דברי רבנו בפרק ב מהלכות יסודי התורה שרואה המצוה ביראה. אל מול דבריו בהלכות תשובה שלא ראוי לעבוד את ה׳ מיראה ?

ג: מורי מעיר בהלכות תשובה פרק עשירי  הערה ה ודוחק את המושג ״יראת הרוממות״ דברי מורי אינם מובנים לי כלל.