שלום כבוד הרב , שאלתי היא כזו :בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד ב נאמר:
בתעניות ברכות וקללות ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי? אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא מוסר ה’ בני אל תמאס. ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד? תנא: כשהוא מתחיל – מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים – מסיים בפסוק שלאחריהן. אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה – פוסק. מאי טעמא? הללו – בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו – בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א
תניא אידך: כי דבר ה’ בזה – זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו כי דבר ה’ בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שווה זו – זה הוא כי דבר ה’ בזה.

השאלה היא, איך ניתן לפתור את הקושי הזה, שמצד אחד מי שאומר שמשה מפי עצמו אמר- דבר ה' בזה. אבל מצד שני, אומרים שאת הקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמר.
אשמח לתשובה, תודה רבה כבוד הרב.