שלום כבוד הרב , שאלתי היא כזו :בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד ב נאמר:
בתעניות ברכות וקללות ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי? אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא מוסר ה’ בני אל תמאס. ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד? תנא: כשהוא מתחיל – מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים – מסיים בפסוק שלאחריהן. אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה – פוסק. מאי טעמא? הללו – בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו – בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א
תניא אידך: כי דבר ה’ בזה – זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו כי דבר ה’ בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שווה זו – זה הוא כי דבר ה’ בזה.
השאלה היא, איך ניתן לפתור את הקושי הזה, שמצד אחד מי שאומר שמשה מפי עצמו אמר- דבר ה' בזה. אבל מצד שני, אומרים שאת הקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמר.
אשמח לתשובה, תודה רבה כבוד הרב.
התוכחה שבויקרא היא דיבור ישיר אלוקי אלינו, המוכיח אותנו, ואסור להפסיק דיבור זה, בבחינת מוסר ה' בני אל תמאס.
אבל התוכחה שבחומש דברים הם דברי משה אלינו, אמנם בשם ה' זה נחשב כמואסים במוסר ה'.