א. אכן לדעת ר' אלעזר בגמרא, פסחים ח, ב, ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, ואפילו בחזרתן. אבל יש סייגים כגון: כשלא שכיח היזקא באותה שליחות, אבל כששכיח היזקא באותה שליחות אפשר שיזיקו, או דווקא כשעושה המצווה לשמה ולא לשם תועלתו האישית, אבל כשהשליחות לשם תועלתו האישית, אפשר שיזוק.

ב. לא. כי הסוכה פסולה ממש. לא כן היתר מכירה. יש להם על מה שיסמוכו. אבל מפני השלום, ייכנס לסוכה ולא יברך ויאכל רק פירות וכיו"ב. ומן הראוי שימצא דרך להפנות את תשומת לבם על הפיסול שיש בסוכה, ועל הדרך לתקן אותו פיסול.

ג. אם אדם קם באמצע סעודה כדי להגיש אוכל, אינו צריך לחזור ולברך לישב בסוכה, כי זה צורך אותה ישיבה שכבר בירך עליה.

ד. בית כנסת בצבא הוא בבחינת עיר לקוטאית, שכל אחד צריך נהוג לפי מנהג אבותיו. כמובן, לגבי דברים שנאמרים רק בעניין ק"ש וברכותיה, חזרת הש"ץ וקריאת התורה,, יש ללכת לפי הרוב. כל פעם לפי הרוב שיש באותו זמן. ולכן יכול אתה להתעטף בטלית, ואין בזה גדר לא תתגודדו.

אולם אם יש באותו ביכנ"ס צבא רב, והוא מנהיג הנהגותיו ומשתדל לאחד את כלל המתפללים, יש לשאול אותו לגבי העיטוף בטלית בליל שבת.

ה. לפי מארי, כשמתפללים תפילה אחת, אין לענות אמן אחר ברכות הש"ץ, כי על כל מתפלל להתפלל מלה מלה יחד עם הש"ץ, כדי שייחשב כמי שמתפלל בציבור, שאם יקדים לסיים ברכותיו שלוש תיבות לפני שהש"ץ מסיים ברכותיו, אין זו תפילת ציבור, תפלה של כל הציבור, כולם כאחד, חוץ מאמן של הקדושה ושל ברכת כהנים.

ו. אין לדחות בגיל כזה ענייני שידוכין. אם יש הצעה טובה, יש לבדקה בהקדם. ויש רבים שבנו בית בישראל, בתים של אושר ושל קדושה, תוך כדי שירות בצבא.