ראשית עלינו לדעת, אין זוגיות בין יהודי לגוי או בין גוי ליהודיה בגדר נישואין, כי אין נישואין תופסים מבחינה הלכתית בזוגיות כזו, עיין גמרא, קידושין, סו, ב.
לכן מבחינה הלכתית הבן מזוגיות כזו הוא בנה ולא בנו, קידושין, סח, ב, נאמרו הסברים שונים להלכה זו.
לענ"ד ההסבר המתקבל הוא שהלאום היהודי זהה עם התורה, כדברי רס"ג, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
וכוחה של האם בעיצוב אישיותו של הבן או הבת, אמונתו, מידותיו ודתו, הוא כוח גדול מזה של האב, כי היא חובקת את הוולד, ומלווה אותו ברגשיות גדולה, ובנסיבות כאלה השפעתה עליו גדולה.
אין פלא שהחכם מכל אדם הורה: "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך", לאמא ייחס תורה, ולאבא חינוך סמכותי, מוסר, ייסורים, ולכן התורה הזהירה מפני חיתון כזה, בגלל החשש הגדול שהאמא תסיר את הבן מאחרי ה', כלומר לא יהיה יהודי המאמין באל אחד, אלא בתורת האלילים, דברים, ז, ד.
לא כן לעניין הייחוס השבטי. הייחוס השבטי חשוב לקבלת נחלות בארץ ישראל, נחלות שנועדו לעבודה ולפרנסה ונועדו לכך ששבט לוי, כהנים ולוויים, שאין להם נחלה בארץ, ושה' הוא נחלתם, כלומר הם צבא ה', ועובדים במקדש ובריבוץ תורה לעם. וכל התפקידים האלה, עבודת האדמה לצורך פרנסה והעבודה במקדש, וריבוץ תורה לעם, הם תפקידים גבריים בדרך כלל, ולכן הייחוס השבטי הוא לפי האב.
מעניין לעניין, יש מנהגים רבים אם להזכיר שם האם או שם האב, במי שבירך, בהשכבה, בהזמנה לקריאה בתורה, בכיתוב במצבה ועוד, ולכל מנהג יש דיוקים כאלה ואחרים, מן הגמרות השונות ומספרי המקובלים.
ואילו מנהג אבותינו שלעולם לפי האב, כדי שלא יהיה ספק בקדושת המשפחה. שהרי הקשר לאם הוא ודאי, מפני שהוולד יצא מרחמה. ואילו הייחוס האבהי תלוי בקדושת התא המשפחתי, בנאמנות, שלא לנאוף, חלילה, כלל ועיקר, בכל צורה שהיא. ובעדתנו, ב"ה, התא המשפחתי היה קדוש, ולא היה שום ספק באבהות הוולד בגלל צניעותה ונאמנותה של האם. ולכן בכל הנ"ל ייחסו לפי האב. 
ואם ראית, שהיום גם לבני עדתנו יש מנהגים שונים, עלינו לדעת, ששינויים אלו הם מאוחרים והשפעות ממנהגי העדות השונות.