השאלה:
ידוע שלשיטת הרמב"ם, העולם הבא הינו עולם הנשמות אליו מגיע אדם לאחר מותו.
והיעדר חלק לעולם הבא הינו ה"כרת" - והינו מצב בוא אדם אובד לגמרי כחומר, ולא זוכה להשארות הנפש.

כך מתבאר מהקדמת הרמב"ם לפרק חלק:
"והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתיכרת הנפש ותאבד, ושלא תהיה חיה וקיימת, והוא הכרת הכתוב בתורה, כמו "הכרת תכרת הנפש ההיא". ואמרו ז"ל (סנהדרין סד, צ.) "הכרת בעולם הזה, תכרת בעולם הבא". ונאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". "

וכן במשנה תורה הלכות תשובה ח,א:
"
 הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא; והם החיים שאין עימהן מוות, והטובה שאין עימה רעה.  הוא שכתוב בתורה, "למען ייטב לך, והארכת ימים" (דברים כב,ז):  מפי השמועה למדו "למען ייטב לך" לעולם שכולו טוב, "והארכת ימים" לעולם שכולו ארוך; וזה הוא העולם הבא.
ב  שכר הצדיקים--הוא שיזכו לנועם זה, ויהיו בטובה זו; ופרעון הרשעים--הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא ייכרתו וימותו.  וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חויה לעולם, אלא נכרת ברשעו, ואובד כבהמה.  וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר "היכרת תיכרת הנפש ההיא" (במדבר טו,לא); מפי השמועה למדו "היכרת" בעולם הזה, "תיכרת" לחיי העולם הבא:  כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה--אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתה.
"

כלומר משמע לכאורה שחייבי כרתות אינם בני העולם הבא ולא זוכים להשארות הנפש.
לפי הרמב"ם אין גן עדן וגיהנם, כפי שמתבאר מהקדמתו לפרק חלק.
אלא או שאדם זוכה לעולם הבא, או שלא.

אלא, שבפרק ג' בהלכות תשובה, הרמב"ם פוסק שלכל ישראל יש חלק לעולם הבא, אפילו לרשעים עם רוב עוונות!
החריגים לכך הם מינים, אפיקורסים וכיו"ב.
ושם הרמב"ם לא מזכיר חייבי כרתות!
כלומר מפרק ג' בהלכות תשובה משמע שגם אדם שאכל חמץ בפסח או בעל נידה הינו בן העולם הבא.
כולם בני העולם הבא, פרט לחריגים, שחייבי כריתות אינם מבינהם.
לפי פרק ג' רק מינים ואפיקורסים וכיו"ב חייבים כרת, וכל שאר החוטאים לא, אפילו אם עברו על איסורי כרת.

לכן יש כאן סתירה.
כיצד מיישבים אותה?