סיכם: ערן חבשוש

בעסקי מסחר רגילים, כדי ליצור גמירות דעת בין הקונה למוכר, יש לעשות מעשה קניין ואילו בעניין המתנה של שכיב מירע, אמרו חכמים שהנותן נמצא ברמת גמירות דעת גבוהה ולכן דבריו הם ככתובים ומסורים וכמו כן אנו מצויים לקיים את דבריו שמא תיטרף דעתו בדברים בעלמא בלי מעשה קניין.
אולם במתנה רגילה, יש צורך במעשה קניין ראוי כמו בעסקי מסחר רגילים, למעט העובדה שמעשה הקניין לא כרוך בתמורה (גם במסחר רגיל, התשלום הינו שולי ואינו קובע את מעשה הקניין והעברת הבעלות בין המוכר לקונה).

נאמר במשנה מסכת בבא בתרא דף קנ"ו עמוד א':
מתני' המחלק נכסיו על פיו ר' אלעזר אומר אחד טבריא ואחד מסוכן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה  אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה ומתה וקיימו את דבריה אמר להן בני רוכל תקברם אמן:

גמ' תניא אמר להן רבי אליעזר לחכמים מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה אמרו לו אין להם תקנה עד שיקנה על גב קרקע הלך ולקח בית סלע אחד סמוך לירושלים ואמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ודרומו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ומת וקיימו חכמים את דבריו אמרו לו משם ראיה מרוני בריא היה:

אותו מרוני הקנה במתנה בקניין של מטלטלין אגב קרקע מאחר והוא רצה לתת במתנה את כל הנכסים בבת אחת. מכאן אנו רואים שמתנה נקנית בקניין רגיל כמו במכר ורק מתנת שכיב מרע נקנית בדברים בלבד כפי שנאמר לעיל.

וכן כתב רבינו בהלכות זכיה ומתנה פרק ג':
א  הנותן מתנה לחברו--אין המקבל זוכה בה, אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו:  אם מיטלטלין רוצה ליתן לו--עד שיגביה, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד משאר הדברים שהמיטלטלין נקנין בהן.
ב  ואם קרקע או עבדים נתן לו--עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח, או עד שיגיע שטר מתנה לידו.  אבל בדברים--לא זכה המקבל, אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו.

נאמר בגמרא בבא מציעא דף מט עמוד א':
רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא אתא לקמיה דרב אמר ליה במאי דנקיטת זוזי הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה דאיתמר דברים רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה.

רב כהנא העדיף שלא לממש את המכירה בגלל שמחיר הכותנה עלה. אמר לו רב שיתן לקונה כותנה כנגד המעות שקיבל ואת היתרה הוא לא חייב למכור כי זה רק דברים בעלמא שלשיטת רב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה.

מקשה הגמרא על רב:
מיתיבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר מה תלמוד לומר (ויקרא יט, לו) הין צדק והלא הין בכלל איפה היה אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

אביי מתרץ שהדרשה מהפסוק היא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב אך אין עניין בכך שאדם יחזור בו מדיבורו.
מיתיבי ר' שמעון אומר אף על פי שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית, מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו! (מכאן רואים שאדם צריך לעמוד בדיבורו. עונה הגמרא:) תנאי היא. דתנן מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שבנו התחייב לפועלים שיתנו להם מזונו ואביו אמר לו שלא טוב שהתחייב לתת להם מזונות כי אפילו הוא עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. (שואלת הגמרא:) ואי ס"ד דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה היכי אמר ליה זיל הדר בך? (ולכן רואים שאדם יכול לחזור בו?) (עונה הגמרא:) שאני התם דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו. מאי טעמא, מידע ידעי דעל אבוה סמך. (שואלת הגמרא:) אי הכי, אפילו התחילו במלאכה נמי?. התחילו במלאכה ודאי סמכי דעתייהו. אמרו, מימר אמר קמיה דאבוה, וניחא ליה. 

וכן כתב רבינו בהלכות מכירה פרק ז':
א  מי שנתן הדמים, ולא משך הפירות--אף על פי שלא נקנו המיטלטלין כמו שביארנו, כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר--לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע.  ואפילו נתן העירבון בלבד--כל החוזר, מקבל מי שפרע.
ב  וכיצד מקבל מי שפרע:  אוררין אותו בבית דין ואומרין מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצריים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו; ואחר כך יחזרו הדמים.
ח  הנושא ונותן בדברים בלבד--הרי זה ראוי לו לעמוד בדיבורו, אף על פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון.  וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר--אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע--הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו.
ט  וכן מי שאמר לחברו שייתן לו מתנה, ולא נתן--הרי זה ממחוסרי אמנה.  במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו.  אבל במתנה מרובה, אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שייתן לו דברים אלו, עד שיקנה אותן בדברים שקונין בהן.

נותן מתנה יכול לחזור בו כל עוד לא נעשה קניין במתנה מרובה, וכן גם במתנה מועטת כאשר מדובר על מתנת טעות.
אדם יכול לתת מתנה מהיום שתיכנס לתוקף לאחר פטירתו כך שלמעשה הוא שמר לעצמו את זכות הפירות.
אדם שנתן שיק מתנה לחתונה לפרעון בעוד חודשיים, ולפני מועד הפטירה נותן השיק נפטר, השיק הוא למוטב בלבד, בגלל שלא ניתן להסתחר איתו ובגלל שהוא לא נתן מתנה מהיום, המוטב הפסיד את השיק. אולם אם השיק לא למוטב בלבד, בגלל שהמוטב יכול להסתחר איתו, אף שבשיק דחוי, הרי המתנה נחשבת מיום נתינת השיק והמוטב זכה במתנה, אף שנותן השיק נפטר לפני הגיע זמן פדיון התיק בבנק.

מתנה על מנת להחזיר
מקבל המתנה הינו כמעט במעמד בעלים, כי אם אינו מחזיר המתנה מבוטלת. וכן בגניבה או אונס הוא אינו חייב, רק בפשיעה או כשמכלה את הנכס. כמו כן, אין אדם יכול לקדש אשה במתנה על מנת להחזיר, מאחר ואין לאשה הנאה שוות פרוטה, כי היא צריכה להחזיר את המתנה, לכן אינה מתקדשת.
הנותן יכול לסרב לקבל את המתנה, ואם הוא מסרב לאלתר לא עברה הבעלות. אולם אם הוא מסרב לאחר זמן, הרי שהבעלות עברה ולכן דינו כמפקיר את הנכס.
מותר לתת מתנה בשבת, מאחר וזה אינו בכלל הגזירה של מקח וממכר בשבת שמא יכתוב, מאחר שאין במתנה התחייבות לתת תמורה.