רבנו לא זכר בדבריו האמורים את המתייוונים, רק את היוונים.
אבל דומה שזכרם ברמזים, בכך שכתב "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים עד החורבן השני".
וכאן ישאל השואל, איפה שבט יהודה, שבט המלוכה, היכן אנשי הצבא ושאר השבטים, גבורי החיל, עושי המלחמות בישראל, הרי הכהנים בכלל, והכהנים הגדולים בפרט, אינם אנשי מלחמה, ולא נועדו להיות מלכים.
והתשובה לכך היא ההתייוונות. זו ניוונה את הרגש הלאומי לפי ייחודו וייעודו, עפ"י תורת ה' המקורית, תורת ישראל סבא, והם לא ראו בגזירות השמד עילה למרד ולמלחמת מגן.
ובאמת, שגם אנשי כנסת הגדולה בתפילה על הנסים, התייחסו למתייוונים ברמזים, ולא במפורש.
ומסרת גבורים ביד לחשים, מתאים ליוונים שהיו גיבורים ורבים ביד מעטים, מתאים ליוונים שהיו רבים, וטמאים ביד טהורים, גם זה ניתן לייחס ליוונים, כטמאים. אך הרשעים ביד צדיקים, מתאים יותר למתייוונים, רשעים וכן, ופושעים ביד עושי תורתך, מתאים יותר למתייוונים, פושעים.
ואפשר, שרבנו סיים את הלכות חנוכה ע"י ההלכה, שאם אדם עני, ויש לו רק כסף לקנות נר לשבת, או נר חנוכה, נר שבת יש לו תכלית של שלום בית, ונר חנוכה יש לו תכלית של פרסום הנס. ההלכה העדיפה את נר שבת בגלל שלום בית. ועל כך סיים רבנו שהתורה בכללה מעדיפה את השלום, דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.
כי העובדה שהכהנים שהם חכמי תורה וצדיקים, יצאו להילחם ולמרות המטרה, יכלה ליצור רושם שאנו עם של מלחמות, בעוד שהתורה מעמדה הוא השלום, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, והמלחמות שנלחמו, היוונים והמתייונים היתה להצלת התורה, כדי שזו תמשיך להאיר את היהדות בדרכי נועם ובדברי שלום.