סיכם: ערן חבשוש

נאמר במשנה חלה פרק א' הלכה ד':
אלו חייבין במעשרות, ופטורין מן החלה:  האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, והקטנייות, ופחות מחמשת רבעים בתבואה, והסופגנין, והדובשנין, והאסקריטין, וחלת המשרת, והמדומע--פטורין מן החלה.
וכתב רבינו בפירוש המשנה:
[ד] כבר ביארנו בשביעית כי אורז "אלארז". ודוחן, "אלדכ'ן". ופרגין, "אלכ'שכ'אש". ושומשמין, "אלסמסם". ופחות מחמשת רבעים קמח הוא פחות משעור חלה ויתבאר לקמן. וסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת, מיני לחם שמתחלת לישתן מערבין בהן שמן או דבש או תבלין ומתבשלין מיני בשול שונים, ונקראין לפי תערובתן וגם לפי אופן בשולם. תרגום רקיקי מצות אספוגין פטירין. ודובשנין, שנילושו בדבש. ואסקריטין, תרגום צפיחית. ותרגום מחבת משרתא, ולפיכך נקראת חלת המשרת והמדומע, הן החולין שנתערבה בהן תרומה, וכבר נתבאר זה במסכת תרומות תכלית באור. ואמרו בסוף משנה זו פטורין מן החלה, מוסב על סופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת והמדומע. ואמרו בתחלתה חייבין במעשרות ופטורין מן החלה, מוסב על אורז ודוחן ופרגין ושומשמין וקטניות ופחות מחמשת רבעים קמח בתבואה.
נאמר במשנה ה':
עיסה שתחילתה סופגנין, וסופה סופגנין--פטורה מן החלה.  תחילתה עיסה וסופה סופגנין, תחילתה סופגנין וסופה עיסה--חייבת בחלה.  וכן הקנובקעות חייבות.
נאמר במשנה ו':
המעיסה--בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין; החליטה--בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין.  חלות תודה ורקיקי נזיר--עשאן לעצמו, פטור; למכור בשוק, חייב.
וכתב רבינו בפירוש המשנה:
[ו] אם הרתיח את המים עד שהוא רותח מאד ונתן לתוכו הקמח ולש אותו בו נקרא מעיסה. ואם יצק המים הרותחין על הקמח נקרא חליטה. ואין הבדל בין מעיסה וחליטה. אלא שתנא שמע מחלוקת בית שמאי ובית הלל במעיסה. שבית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, וכך הדין אצלו בחליטה. ותנא אחר שמע מחלוקתם בחליטה, שבית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין, וכך הדין אצלו במעיסה. וההלכה שהמעיסה והחליטה וכן כל מה שמעורב בו שמן או דבש או תבלין וכיוצא בהן, אם נאפית אותה עיסה בתנור או בפורני או במחבת וכיוצא בה או בגומא שבקרקע ואפילו נתן את הבצק בכלי ואח"כ חמם את הכלי עד שנאפה, הואיל ודעתו לאפותו הרי זה חייב בחלה. וכל עיסה שדעתו ליבשה בשמש בלבד כגון "אלאטריה". או שמבשלים אותו במרק הרי זה פטור. וכל אלו שמנה מקודם ואמר סופגנין ודובשנין וכו' כולם מעשה חמה ולפיכך הם פטורים מן החלה. וחלות תודה ורקיקי נזיר, שמפורש בתורה שיעורם ואיך עשייתם, אם עשאן לעצמו נתקדשו ואינן חיביין בחלה, ואם עשאן למכור בשוק לא נתקדשו, לפי שדעתו שאם לא ימכרו יאכלם הוא, וכך מפורש בתלמוד. ומה שפירשנו במחלוקת בית שמאי ובית הלל מפורש בירושלמי.

נאמר במסכת פסחים דף לז עמוד א':
ת"ר: הסופגנין והדובשנין ואיסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורים מן החלה. מאי "חלת המסרת"? אמר רבי יהושע בן לוי זה חלוט של בעלי בתים. אמר ריש לקיש: הללו מעשה אילפס הן, ורבי יוחנן אמר: מעשה אילפס חייבין (בחלה) והללו (שהברייתא פוטרת אותן) שעשאן בחמה. מיתיבי: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין, עשאן באילפס, חייבין. (ואם עשאן) בחמה, פטורין. תיובתיה דרבי שמעון בן לקיש? אמר עולא: אמר לך רבי שמעון בן לקיש הכא במאי עסקינן שהרתיח ולבסוף הדביק (כלומר חמם את המחבת ואז הדביק את הבצק במחבת), אבל הדביק ולבסוף הרתיח מאי? הכי נמי דפטורין? (אם כן,) אדתני סיפא עשאן בחמה פטורין, ליפלוג וליתני בדידה: בד"א כגון שהרתיח ולבסוף הדביק אבל הדביק ולבסוף הרתיח פטורין (ואם כן מדוע התנא לא חילק באופן העשיה במחבת?). (עונה הגמרא:) חסורי מחסרא והכי קתני: בד"א שהרתיח ולבסוף הדביק אבל הדביק ולבסוף הרתיח נעשה כמי שעשאן בחמה ופטורין. ת"ש: יוצאין במצה הינא ובמצה העשויה באילפס (ואם כן רואים שאילפס זו אפיה וקשה על ריש לקיש? עונה הגמרא:) הכא נמי שהרתיח ולבסוף הדביק (ולכן חייב בחלה).
וכתב רבינו בהלכות ביכורים פרק ו':
ט  [יב] עיסה שנילושה ביין, או שמן, או דבש, או מים רותחים, או שנתן לתוכה תבלין, או שהרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו--אם אפיה, בין בתנור, בין בקרקע, בין על המחבת והמרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחן ואחר כך הדביק הבצק--כל אלו חייבין בחלה.
י  אבל העושה עיסה לייבשה בחמה בלבד, או לבשלה בקדירה--הרי היא פטורה מן החלה:  שאין מעשה חמה לחם, בין שלשה במים בין בשאר משקין.  וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה--פטור:  שאין חייבת בחלה, אלא עיסה שסופה להיאפות לחם למאכל אדם.
יא  [יג] עיסה שלשה תחילה לעשותה מעשה חמה, והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל בה לאפותה פת, והשלימה לעשותה מעשה חמה, וכן קלי שלשו לאפותו פת--חייבין בחלה.

העולה מדברי רבינו שאפילו אם לש את העיסה ביין, שמן או דבש, אולם אפאה (בתנור או במחבת) הרי זה חייב בחלה. כמו כן עולה מדברי רבינו, שאם עשה עיסה על דעת לבשלה, אך בסוף אפאה, או שהכין עיסה על דעת לאפותה ולבסוף בישלה, הרי היא חייבת בחלה, כי כל שיש מעורבות של חיוב בחלה, הן בשלב העיסה, והן בשלב האפיה, הרי היא חייבת בחלה.
כמו כן, מהלכה ט' עולה, שרבינו פסק כמו רבי יוחנן, שמעשה אילפס (מחבת) דינו כאפיה, בין הרתיח (חימם את האילפס) ולבסוף הדביק, ובין הדביק ולבסוף הרתיח.
אמנם מארי בפרק ג' הלכות ברכות הלכה ט' הערה כ"א כתב שסופגניה חייבת בחלה, אולם לאחר בירור עם הרב חממי הי"ו, נראה שזו שגגה שיצאה מפי מארי.
מהו גדר בישול? אם מטגן בשמן עמוק שהעיסה צפה על פני השמן, הרי זה בישול. כל שמניחים את העיסה על גבי המחבת ושמים מעט שמן רק שלא יידבק, הרי זה אפיה. אם השמן מקיף את העיסה, אך העיסה אינה צפה על גבי השמן, נראה שגם זה גדר של בישול שפטור מחלה כדין חצי בישולו.
לגבי דיני ברכות, כל שדין העיסה כמבושלת הרי ברכתה מזונות גם אם קבע עליה סעודה. ולכן סופגניה ברכתה מזונות גם אם קבע סעודה.
לגבי הכובנה, היו מחכמי תימן שסברו שדינה כבישול בגלל שמכינים אותה בסיר סגור, אולם דעת מארי ורוב חכמי תימן שדינה כאפיה, ולכן אם קבע עליה סעודה ברכתה המוציא.
נראה שאותם חכמים שסברו שברכתה מזונות רצו ללמד זכות על המנהג שהיה נפוץ בתימן שהיו טועמים כובנה בשבת שחרית לפני קריאת התורה ובמקרים רבים האכילה הייתה יותר מטעימה ואכלוה ללא נטילה וברכת המוציא.
לגבי מאפה קוגל, שמכינים אותו בבישול של אטריות ואחר כך אופין בתנור, נחלקו הפוסקים האחרונים אם יש בו דין קביעות סעודה שמברך המוציא.
לגבי סופגניות העשירות בדברי מתיקה, הרי שכל שהם חשובים יש להפריד את הברכות ע"י הפרדת החומרים בעת האכילה.