בהערתו זו המופלאה לימד אותנו מארי ז"ל דרכה של תורה ואמתה של תורה.
את אמתה של תורה על חכם התורה לומר, בעוז, אולם דרכה של תורה, שחכם התורה ינהג בענווה במשא ומתן על אמתה של תורה, וכשדעתו היא דעת מיעוט מול רבים וגדולים שאינם באותה דעה, שיגביל הכרעתו לעצמו, אך לא לרבים, ודעתו של מארי, שרבנו בדעתו האחרונה סבר שאדם מבטל החמץ מלבו, ואפילו חמץ הדוע לו, ורק מדרבנן הוא חייב בביעור פיסי של החמץ, ואם ביער החמץ מלבו, ונפל לו ספק בביעור הפיסי של החמץ ספיקא דרבנן לקולא. אלא שלפי זה סדרה של הלכות שכתב רבנו וכשנפל ספק בבדיקת חמץ או בביעורו, מתייתרות כי הוא פסק לחומרא, והיה על רבנו לפסוק לקולא.
לכן מארי ז"ל העיז לומר, שרבנו השאיר אותן הלכות למצב שבו אדם לא ביער החמץ מלבו, או לא יכול לבער החמץ מלבו, שאז הספקות הן ספקות בדין תורה שיש להחמיר בהן, מארי ידע שהסברו זה על דברי רבנו עלול להידחות "בשתי ידיים" ע"י רבים  וטובים, במיוחד שמפרשים גדולים לא כך פירשו את דברי רבנו.
לכן הוא כתב מבטל את דעתו, מפני דעותיהם וביטול דעתו מעיד על גודל ענוותנותו.
אולם כל זה ביחס לפרשנות שהציע בדברי רבנו.
אבל אין לי ספק, שמארי כשלעצמו, התייחס לפירושו כאמתה של תורה בדברי רבנו, ונהג לפיה, כי אין מורה הוראה יכול לנהוג שלא לפי אמתה של תורה.
אך לאחרים אני מניח, שהוא הפנה אותם לפרשני רבנו.
ויש למי מהם הוא הפנה לפירושים אחרים בדברי רבנו, תוך הערה על פירושו.
ומי שמארי נחשב לרבו, ינהג כרבו, כי תלמיד שאין לו יכולת להורות, או שאין לו הוראה עצמית שונה משל רבו, הוא נוהג כרבו.