בהמשך לשיחה עם הרב:
1. בהלכה יומית לפני מספר חודשים, הרב השיב בעניין אבלים שלא יודעים להתפלל, אם מי שכבר התפלל יכול להוציא אותם ידי חובה. הרב אמר שלא, לפי שכבר יצא כבר ידי חובתו - תפלתו אינה אלא נדבה, ולא יכול להוציא את החייב בתפלה. הרב הוסיף שרק בקִרּוּי - שאינה אפשרות מעשית - יכולים לצאת.
2. שאלתי להלן, היא לאור האמור במשנה תורה בהלכות ברכות פרק א', הלכות י-יא: "כל הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום הרי זה מברך לאחרים ואוכלים ושותים, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן."
3. מכאן לכאורה, בכל הברכות כולן למעט ברכת הניה שאין עמה מצוה, אפילו שיצא ידי חובתו, יכול להוציא. אלא שהרב בשיחתנו כי הלכה זו אינה לעניין תפלה.
4. שאלתי: מדוע יש לומר כי הלכה זו, אינה חלה על ברכות ק"ש ותפילה? והאם יתר ההלכות בפרק זה חלות על ק"ש ותפלה, או גם לא? ואם כן - למה יש לחלק בין הלכה זו להלכות האחרות?
5. כאן אוסיף: לכאורה, כאשר הרמב"ם אומר בפרק ראשון מהלכות ברכות, "כל הברכות כולן" לכאורה גם ברכות ק"ש ותפלה כלולות בזה, שהרי, למשל, בהלכה טז, הזכיר הרמב"ם כחלק בלתי נפרד מהברכות את ברכה אחרונה של קרית שמע של ערבית.
6. מה אם כן הסיבה לכך שנאמר לגבי הלכה זו, או הלכות אחרות בהלכות ברכות, שאין ברכות ק"ש ותפלה כלולות בהן?
7. נקודה חשובה לעניין זה: נראה לי שאם אכן ברכות ק"ש ותפלה כלולות באמור בהלכות תפלה, יש לכך גם השלכה מעשית לעניית אמן במקרה של תפילה אחת בלחש.
בקשר לזה אזכיר שבזמנו שאלתי את הרב לגבי אמירה מפורשת של הרמב"ם בתשובה (בלאו, רנ"ו) שלהבנתי משיב בה הרמב"ם במפורש שבתפלה אחת, הצבור יענה אמן. מתשובה זו גם ברור שהרמב"ם החיל את הכללים של הפרק הראשון בהלכות ברכות על ק"ש ותפלה.
8. אם כן, אזי ממילא, גם הלכה י"א חלה, שבה נקבע: "כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא, ואף על פי שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך, הרי הוא כמברך, והוא, שיהיה המברך חייב באותה הברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים, והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה, או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמותו."
ומארי מסביר על אתר: "לפי שהעונה אמן כמברך ממש", וכאמור בתשובת הרמב"ם בלאו רנ"ו כדלעיל (ולאפוקי רק השומע מן המתלמד או המלמד לפי דברי מארי). אם כן, אבקש לשאול על עניין נוסף, בהנחה שהלכה זו עוסקת גם בברכות ק"ש ותפלה:
האם יהיה אפשר לומר שיוכל מי שיצא ידי חובתו להוציא אחרים אם יענו אחריו אמן? או אולי לאור לשון הרמב"ם: "היה המברך חייב מדברי סופרים", אין לקבל זאת, שהרי כאן מדובר במי שמתפלל נדבה, שאינה חובה כלל?
תודה רבה!
ידידי היקר מאוד הי"ו
כנהר – שלום, וכנחל שוטף – ברכה,
שאלתך מושכלת מאוד.
אולם עליך לדעת שיש הבדל מהותי בין דיני ברכות לדיני התפילה.
כי דיני התפילה, רחמנא ליבא בעי, והיא עבודה שבלב.
ואין אדם יכול להיות הלב של חברו, ולכן חז"ל יצרו מודל מיוחד בתפילה כדי להוציא מי שאינו ידוע, והוא המודל של חזרת הש"ץ, כלומר רק בעשרה יכול הש"ץ להוציא מי שאינו יודע, לא כן בברכות כפי שציינת במקורות ובצדק.
ואתה שלום ולכל אשר לך שלום.
בברכת שלום לך ולכל בני ביתך.
מוקירך
