דיני חולה ויולדת ביום כיפור הלכה למעשה - נשים בהריון יולדות חולי לב ועוד

דיני חולה ויולדת ביום כיפור

נאמר במשנה מסכת יומא פרק ח' משנה א':

יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה.  המלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר; וחכמים אוסרין.  [ב] האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעניתה, והשותה במלוא לוגמיו--חייב.  כל האוכלים מצטרפין לככותבת, וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו; האוכל והשותה, אינן מצטרפין.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

לא נתפרש בתורה איסור דברים אלו ביום צום כפור, אלא נאמר בו לשון ענוי חמש פעמים, אמר שבת שבתון וכו'. ואמר שבת שבתון וכו', ובעשור וכו', ואך בעשור וכו', והיתה זאת לכם וכו', ובא בקבלה שזה לאסור חמשה דברים מהנאות הגופות והם ההזנה והרחיצה במים והסיכה בשמן ונעילת הסנדל והתשמיש, ונאמר בכל אחת מאלו לשון ענוי בכתובים אלא שהם רמזים ואסמכתות, ועיקר אסורם קבלה, וכל אלו העושה אחת מהן חייב מכת מרדות, וזהו ענין אמרו אסור חוץ מן ההזנה כלומר האכילה והשתיה הוא שיש בהן חיוב כרת אם אכל כשעור שנזכר ואם אכל פחות הרי זה אסור וחייב מכת מרדות. אמר ה' בעובר על הענוי והאבדתי את הנפש ההיא, ובא בקבלה דבר שהנפש תלויה בו זו אכילה ושתיה. ורצוי שהמלך ייראה יפה אמר מלך ביפיו תחזינה עיניך, וכן הכלה כדי שלא תתגנה על בעלה, ולפיכך התרנו להם לרחוץ פניהם. וכותבת הגסה, תמרה גדולה, אמרו כותבת הגסה שאמרו חסירה מכביצה. ופירוש גרעניתה, "נוייתהא". ומלוא לגמיו, הוא שישתה שעור שאם יחזירנו לצד אחד בפיו יבלוט אותו הצד וייראה. וממה שאתה צריך לזכור תמיד שכל השעורין כולן בכל תורתינו הלכה למשה מסיני. ואין הלכה כר' אליעזר.

שיעור חיוב כרת באכילה ביום כיפור הוא בככותבת הגסה (שהיא מעט פחותה מכביצה) ולא בכזית כמו שאר האיסורין, והסיבה ששיעור אכילה כזה יוצר מגדר של עינוי, אולם איסור תורה הוא בכל שהוא.

לגבי השתיה, אין השיעור אחיד לכל אדם אלא מלוא לוגמיו של כל אדם כפי שהוא.

נאמר במשנה ב':

אכל ושתה בעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת; שגג ואכל ועשה מלאכה, חייב שתי חטאות.  אכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה, שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, שתה ציר או מורייס--פטור.  [ד] התינוקות, אין מענין אותן ביום הכיפורים; אבל מחנכין אותן קודם לשנה וקודם לשתיים, בשביל שיהו רגילין במצוות.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

ציר, המיץ הנוזל מן הדגים אם נכבשו במלח. ומורייס, "אלמרי". מחנכין אותן, מרגילין אותן להתענות בהדרגה לפני שיחול עליהם חובת התענית שנתים לבריאים או שנה אחת לחולים. ודע שהזכרים מבן שלש עשרה שנה שלמות והנקבות מבת שתים עשרה שנה שלמות חייבם בתענית מדאוריתא אם הביאו, לפי שהנקבות יכולות לסבול את הצום יותר מן הזכרים, כי מזג הזכרים יותר חם והנפרש מגופם יותר. והזכרים והנקבות מאחת עשרה שנה מתענים כל היום מדרבנן כדי לחנכן במצות. ומתשע שנים ומעשר שנים מתענים כמה שעות מן היום בין זכרים בין נקבות כדי שיתרגלו לצום, ואין מאכילין אותם אלא עד שיציק להם הרעב.

נאמר במשנה ג':

ח,ג  [ה] עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשוב נפשה.  חולה, מאכילין אותו על פי בקיים; ואם אין שם בקיים, מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

וכן אם הריחה אשה עוברה בשר קדש או בשר חזיר ונתעוררה נפשה לאכול מאכילין אותה ממנו עד שתתישב נפשה. ובקיים, הם המומחים, ר"ל כאן מומחי הרופאים. ויש בענין זה חלוקי דינים נבארם לך והוא שחולה כל זמן שבקש לאכול מאכילין אותו ואפילו אמרו כל הרופאים שאינו צריך אוכל מאכילין אותו עד שישבע. ואם הורה רופא מומחה שצריך לאכול, והוא אומר איני צריך כלום מאכילין אותו ואין שומעין לדברי החולה. ואם נחלקו הרופאים ואמרו מקצתם צריך להאכילו ומקצתם, אמרו שאינו צריך שומעים לבקיים או לרוב. ואם היו שוים במנינם ומומחיותם לפי דעתינו מאכילין אותו, לפי שהכלל אצלינו ספק נפשות להקל.

נאמר במשנה ד':

מי שאחזו בולמוס--מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שייאורו עיניו.  מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו; רבי מתיה בן חרש מתיר.  ועוד אמר רבי מתיה בן חרש, החושש בפיו, מטילין לתוכו סם בשבת--מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

בולמוס, מין ממיני ההתעלפות הנגרם מחמת רגש רעבון בפי הקיבה וכשאוכל פג ממנו ועובר ותסור החשכה מעיניו. ודברים טמאים, הם האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתן. ואין ממהרין להאכיל לאלו דבר שאסורו חמור, אלא מאכילין אותן הקל הקל, אם הספיק, ואם לאו מאכילין אותן היותר חמור. וחושש בפיו, הוא שנתאכל חכו, שאם לא ירפאהו יתאכלו החניכים והחיך. וסם, שם כולל לכל העקרין איזה שיהיה. ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו. ואמרו כל ספק נפשות דוחה את השבת, לזרזך על המהירות בכך ואין מתמהמהין ואפילו בשבת הראשונה לחליו שהחולה עדין יכול לשאת את חליו, ואין אומרים הרי צריך לחלל עליו שבת הבאה נניח אותו היום כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות.

כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יום שביתת עשור:

א  הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַאֲכָלִין הָרְאוּיִין לָאָדָם כַּכּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, שְׁהִיא פָּחוּת מִכַּבֵּיצָה בִּמְעַט--הֲרֵי זֶה חַיָּב.  וְכָל הָאֹכָלִים מִצְטָרְפִין לְשֵׁעוּר זֶה.  וְכֵן הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין הָרְאוּיִין לִשְׁתִיַּת אָדָם כִּמְלוֹא לֻגְמָיו שֶׁלַּשּׁוֹתֶה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי לֻגְמָיו--חַיָּב; וְכַמָּה מְלוֹא לֻגְמָיו--כְּדֵי שֶׁיְּסַלְּקֵם לְצַד אֶחָד וְיֵרָאֶה מָלֵא, וְשֵׁעוּר זֶה בְּאָדָם בֵּינוּנִי פָּחוּת מֵרְבִיעִית.  וְכָל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לְשֵׁעוּר זֶה.  וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֵין מִצְטָרְפִין לְשֵׁעוּר אֶחָד.

ב  אֶחָד הָאוֹכֵל אֹכָלִים הַמֻּתָּרִים, אוֹ שֶׁאָכַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין כְּגוֹן פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטֶבֶל וּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְחֵלֶב אוֹ דָּם, הוֹאִיל וְאָכַל אֹכָלִים הָרְאוּיִין לָאָדָם, הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת מִשּׁוֹם אוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

ג  אָכַל אוֹ שָׁתָה פָּחוּת מִשֵּׁעוּר זֶה, אֵינוּ חַיָּב כָּרֵת; אַף עַל פִּי שְׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בַּחֲצִי שֵׁעוּר, אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֵלָא עַל כַּשֵּׁעוּר.  וְהָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה חֲצִי שֵׁעוּר, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

ד  אָכַל מְעַט וְחָזַר וְאָכַל וְחָזַר וְאָכַל--אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף אֲכִילָה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת שָׁלוֹשׁ בֵּיצִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת לְכַשֵּׁעוּר; וְאִם לָאו, אֵין מִצְטָרְפוֹת.  שָׁתָה מְעַט וְחָזַר וְשָׁתָה וְחָזַר וְשָׁתָה--אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת שְׁתִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף שְׁתִיָּה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי שְׁתִיַּת רְבִיעִית, מִצְטָרְפִין לַשֵּׁעוּר; וְאִם לָאו, אֵין מִצְטָרְפִין.

ח  חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁשָּׁאַל לֶאֱכֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים--אַף עַל פִּי שֶׁהָרוֹפְאִים הַבְּקִיאִין אוֹמְרִין אֵינוּ צָרִיךְ--מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי.  אָמַר הַחוֹלֶה אֵינִי צָרִיךְ, וְהָרוֹפֵא אוֹמֵר צָרִיךְ--מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּיו:  וְהוּא, שֶׁיִּהְיֶה רוֹפֵא אֻמָּן.  רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר צָרִיךְ, וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינוּ צָרִיךְ--מַאֲכִילִין אוֹתוֹ; מִקְצַת הָרוֹפְאִין אוֹמְרִין צָרִיךְ, וּמִקְצָתָן אוֹמְרִין אֵינוּ צָרִיךְ--הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב אוֹ אַחַר הַבְּקִיאִין:  וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יֹאמַר הַחוֹלֶה, צָרִיךְ אֲנִי; אֲבָל אִם אָמַר, צָרִיךְ אֲנִי--מַאֲכִילִין אוֹתוֹ.  לֹא אָמַר הַחוֹלֶה שְׁהוּא צָרִיךְ, וְנֶחְלְקוּ הָרוֹפְאִים וְהָיוּ כֻּלָּם בְּקִיאִין, וְאֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ צָרִיךְ כְּמִנְיַן שֶׁאָמְרוּ אֵינוּ צָרִיךְ--מַאֲכִילִין אוֹתוֹ.

ט  עֻבְרָה שֶׁהֵרִיחָה בָּשָׂר, לוֹחֲשִׁין לָהּ בְּאָזְנָהּ שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא:  אִם נִתְקָרְרָה דַּעְתָּהּ בְּזִכְרוֹן זֶה, מוּטָב; וְאִם לָאו, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּתְיַשַּׁב נַפְשָׁהּ.  וְכֵן מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻּלְמוֹס, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו; אַפִלּוּ נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְאֵין מַשְׁהִין עַד שֶׁיִּמְצְאוּ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין.

י  קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּבֶן עֶשֶׂר שָׁנִים, מְחַנְּכִין אוֹתָן שָׁעוֹת.  כֵּיצַד:  הָיָה רָגִיל לֶאֱכֹל בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּיּוֹם, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּשָׁלוֹשׁ; הָיָה רָגִיל בְּשָׁלוֹשׁ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּאַרְבַּע.  לְפִי כּוֹחַ הַבֵּן מוֹסִיפִין לְעַנּוֹתּוֹ בְּשָׁעוֹת.  בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה--מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בַּמִּצְווֹת.

יא  בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וּבֶן שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת--הֲרֵי הֶן גְּדוֹלִים לְכָל הַמִּצְווֹת, וּמַשְׁלִימִין מִן הַתּוֹרָה; אֲבָל אִם לֹא הֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת--עֲדַיִן קְטַנִּים הֶן, וְאֵינָם מַשְׁלִימִין אֵלָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.  קָטָן שְׁהוּא פָּחוּת מִבֶּן תֵּשַׁע--אֵין מְעַנִּין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי סַכָּנָה.

כתב מרן בסימן תרי"ז:

סעיף א' - עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים.

להגדרת יולדת ומניקה כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שבת:

יג  חָיָה--מִשֶּׁיַּתְחִיל הַדָּם לִהְיוֹת שׁוֹתֵת עַד שֶׁתֵּלֵד, וְאַחַר שֶׁתֵּלֵד עַד שְׁלוֹשָׁה יָמִים--מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, וְעוֹשִׂין לָהּ כָּל צְרָכֶיהָ, בֵּין שֶׁאָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי, בֵּין שֶׁאָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה.  וּמִשְּׁלוֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה--אִם אָמְרָה אֵין אֲנִי צְרִיכָה, אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ; וְאִם שָׁתְקָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי--מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת.  וּמִשִּׁבְעָה וְעַד שְׁלוֹשִׁים, הֲרֵי הִיא כְּחוֹלֶה שְׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה; וְאַפִלּוּ אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי, אֵין עוֹשִׂין לָהּ מְלָאכָה אֵלָא עַל יְדֵי גּוֹי.

מדברי הרמב"ם משמע שהגדרת יולדת הוא בזמן שנמדד מעת לעת, כלומר 72 שעות מעת שילדה (שלושה ימים) או 168 שעות מהלידה שבעה ימים) וכדומה.

לגבי מיניקת, אם התינוק ניזון מתחליפי חלב, הרי שהמינקת צריכה לצום ואם התינוק ניזון רק מהאם הרי שהיא צריכה לאכול כדי שהתינוק לא יסתכן.

לעומת זאת מרן כתב בסעיף ד':

יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל.

משלשה עד שבעה אם אמרה "צריכה אני" -- מאכילין אותה

מכאן ואילך הרי היא ככל אדם.

וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת. כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב אין מאכילין אותה ביום הכיפורים אם לא אמרה "צריכה אני" אף על פי שלא שלמו לה שלשה ימים עד יום כיפור בערב משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי לאחר שלשה:

כלומר לדעת מרן ספירת הימים היא לא מעת לעת אלא לפי השקיעה. הרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק להלכה בניגוד לשיטת מרן.

בסימן תרי"ח כתב מרן:

סעיף ב' - רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך מאכילים אותו:

כלומר, לדעת הרמב"ם כשיש שוויון בין הרופאים החלוקים מקילים ומאכילים את החולה בעוד שלפי מרן לא מאכילים אותו.

כתב מרן בסעיפים ז'-ח':

סעיף ז - כשמאכילין את העוברות או את החולה מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור הלכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים והשתיה יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו:

סעיף ח - וישקוהו פחות מאותו שיעור וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו או שהחולה אומר כן או שנסתפקו בדבר מאכילין ומשקים אותו כל צרכו (מיד):

כלומר לדעת מרן, על החולה לכתחילה לאכול ולשתות פחות מכשיעור אם זה לא מסכן אותו. בעוד שהרמב"ם לא הזכיר זאת בהלכה והשאלה אם הרמב"ם יסכים לדין זה.

נאמר במסכת פסחים דף נד' עמוד ב':

דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים

כלומר מהגמרא אנו למדים שעוברות ומיניקות מתענות כרגיל אלא אם יש סכנה לעובר.

הלכה למעשה נראה שלדעת הרמב"ם לכתחילה על החולה לאכול ולשתות פחות מכשיעור (באכילה בכדי אכיל פרס ובשתיה בכדי שתיית רביעית שמארי אמד אותה בכ-45 שניות).

לגבי חיילים, אם החייל נמצא בפעילות מבצעית הוא פטור מהצום ויאכל כמובן פחות פחות מכשיעור ואם הוא נמצא בתעסוקה, אזי אם יש חייל אחר שגם ככה לא צם והוא יוכל להחליף אותו – עדיף, ואם אין מי שיחליף, תלוי בחייל, אם יוכל להסתפק בשתייה – עדיף ואם הוא חייב לאכול – יאכל פחות פחות מכשיעור.

סיכום השיעור אשר הועבר בכולל ‏יום שישי כ' אלול תשע"ח