הקדיש והקדושה בהלכה ובמנהג

"קדושה" לסדר קדושים תהיו - הקדושה שבתפילה

א בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא;

אין הכוונה כסא פיזי כי ה' אינו גוף ואינו דמות הגוף אלא כסא הכוונה יציבות בכך שאין שום שינוי ביחס לה', וכן רוממות. כי הכסא מלמד על רוממות היושב עליו.

 וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל

גם כאן אין הכוונה לשולים של בגד כי אינו גוף ואינו דמות הגוף, אלא הנביא בא ללמד שאדם נכנס למקום ה' (בית מקדש או בית מקדש מעט, עליו להרגיש את קדושת ה' במקום, וירא ויתנהג ביראת כבוד למקום.

.  ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ,

אין הכוונה שהשרפים מעל ה' חלילה, אלא כפי שפירש רס"ג, שרפים עומדים ממעל, והם שלו, של ה', שה' בראם, את הישויות השכליות שנקראים מלאכים.

 שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד:  בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו,

המלאכים מרמזים לאדם. וכוונת הכתוב, שאדם צריך לכסות פניו. כלומר, להכיר במגבלות שכלו האנושי, ולא יפרוץ אל ה', כדי שלא חלילה לידי כפירה.

 וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו

רגליו מרמז לארציות, לגשמיות, לעולם הזה. כלומר אדם צריך להצניע ולמעט בתאוותיו הגשמיות. רק כדי קיומו, וכמשרתים לתכליתו, והיא השגת החוכמה האלוהית.

--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף

מרמז לשכלו של האדם שבאמצעותו האדם יכול להגשים את ייעודו שנברא בצלם אלוהים להשיג את ה' ולהיות מלאכי.

.  ג וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת;

קדוש בעליונים, קדוש בתחתונים, קדוש לעולמי עולמים (כפי שביאר התרגום כמובא בתפילת "ובא לציון").

 מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ. 

מציאות ה', חוכמתו ורוממותו ניכרים בכל חלק וחלק של העולם, הן יצור הקטן ביותר ובחוכמה האלוהית שבראה אותו, ואת אופן קיומו, והן את גרמי השמים העליונים והכבירים.

המלאכים אינם זקוקים זה לזה כדי לקדש את הקב"ה אולם הם מלמדים אותנו, שעלינו בני האדם לחבור זה לזה (כעניין מה שנאמר: "חרב אל הבדים ונואלו"), ולקדש את הקב"ה, בכח האחדות של הציבור. בכך שנגיע לתובנות ביחס לקדושה של הקב"ה: קדוש ביחס לעליונים, קדוש ביחס לתחתונים וקדוש לעד ולעולמי עולמים (כפי המבואר בקדושת ובא לציון).

ולכן, אנשי כנסת הגדולה תקנו את הקדושה (כחלק מתפילת העמידה). אולם היחיד לא אומר קדושה, רק את ברכת אתה קדוש, אלא תקנו אנשי כנסת הגדולה שהתפילה תהיה כפולה: כל יחיד ויחיד ישפוך שיחו לפני בורא עולם. ולאחר מכן, השליח ציבור יחזור על התפילה, וכל מי שהתפלל, יעמוד במקומו, ויקשיב לדברי שליח ציבור (וזה שאינו יודע יצא ידי חובתו בשמיעה משליח  הציבור, ודווקא בציבור). נוסף לכך, אמרו אנשי כנסת הגדולה, שאנו בחזרת הש"ץ, רוצים את "הביחד" של הציבור. מאחר ויש עוצמה של ציבור (שכינה שורה ביניהם), בכך שאנו מתדמים למלאכי השרת.

לגבי ציבור שיצאו מקצם ונותרו פחות מעשרה, כתב רבינו בתשובה שאם התחיל ברכת יוצר יאמר את הקדושה ואם התחיל את החזרה יאמר את הקדושה, אבל לדעת רבינו לא יאמר קדיש שלאחר התפילה (לא כמו הרמ"א).

ואם יצאו מהציבור, לפני שהתחיל את החזרה, נראה מתשובת רבינו שלא יתחיל את החזרה כי רק אם התחיל את החזרה בעשרה, יאמר את הקדושה וישלים את התפילה, גם בפחות מעשרה.

לפי רבינו, הקדושה נאמרת רק על ידי שליח ציבור, כי שליח הציבור הוא זה שמלכד את כולם ולכן הוא זה שקורא לציבור לקדש את שמו של ה' יתברך. וכך כתב בסדר התפילה בסוף חלק אהבה:

שְׁלִיחַ צִבּוּר, מְבָרֵךְ לְעוֹלָם בְּרָכָה שְׁלִישִׁית בְּנֹסַח זֶה: נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ, וּנְשַׁלֵּשׁ לָךְ קְדֻשָּׁה מְשֻׁלֶּשֶׁת וכו', בָּעֵת שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר בִּבְרָכָה זוֹ וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, כָּל הָעָם עוֹנִין:  קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ וכו' וְכִשְׁהוּא אוֹמֵר אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, כָּל הָעָם עוֹנִין:  מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ כְּבוֹד וכו' וְכִשְׁהוּא אוֹמֵר בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ, כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן.  וְכִשְׁהוּא אוֹמֵר עַל יְדֵי דָּוִיד מְשִׁיחַ צִדְקָךְ, כָּל הָעָם עוֹנִין:  יִמְלֹךְ וכו'. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁעוֹנִין הַצִּבּוּר, הוּא קוֹרֶא עִמָּהֶן; וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ, בָּעֵת שְׁהֶן עוֹנִין עִמּוֹ

וכן כתב מרן שולחן ערוך בסימן קכ"ה סעיף א':

אין הצבור אומרים עם שליח ציבור נקדישך אלא שותקין ומכונין למה ששליח ציבור אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הציבור קדוש:

וכן כתב הרא"ש בתשובה, שגוערים במי שאומר את נוסח הקדושה בקול רם עם השליח ציבור (וכן דעת הגאון מוילנא וכן דעת החתם סופר). יתרה מכך, אומר הסמ"ע, שכל שהציבור אומר את נוסח הקדושה ביחד, עם שליח הציבור, הופך את התפילה מתפילת ציבור לתפילה של אוסף יחידים.

אולם המנהג התפשט אצל רבים, כפי דעת האר"י הקדוש, שעל הציבור לומר את נוסח הקדושה בקול רם ביחד עם שליח הציבור.

כתב רבינו בפרק י' הלכות תפילה:

טז  אָסוּר לוֹ לַמִּתְפַּלֵּל בַּצִּבּוּר, שֶׁיַּקְדִּים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר.  הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמָצָא צִבּוּר מִתְפַּלְּלִין בְּלַחַשׁ--אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַקְּדֻשָּׁה, יִתְפַּלַּל.  וְאִם לָאו, יַמְתִּין עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלַּל בְּקוֹל רָם, וְיִתְפַּלַּל עִמּוֹ בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה, עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַקְּדֻשָּׁה; עוֹנֶה הַקְּדֻשָּׁה עִם הַצִּבּוּר, וּמִתְפַּלֵּל שְׁאָר הַתְּפִלָּה לְעַצְמוֹ.  וְאִם הִתְחִיל לְהִתְפַּלַּל קֹדֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהִגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַקְּדֻשָּׁה--לֹא יַפְסִיק, וְלֹא יַעֲנֶה קְדֻשָּׁה עִמָּהֶן; וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְהֶא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, וְהוּא בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת.

כוונת רבינו, שהיחיד שמתפלל ביחד עם שליח הציבור יתפלל עמו מילה במילה, אולם לא יאמר את נוסח הקדושה ביחד עם שליח הציבור. אלא שיענה את העניות ביחד עם הציבור. וכאשר מגיע החזן לסיום הקדושה (לדור ודור נגיד גדלך), יאמר המתפלל את נוסח ברכת אתה קדוש ויחתום ביחד עם שליח הציבור.

ויחיד ששמע קדושה באמצע תפילת הלחש, לא יענה, ולא יפסיק, אלא ימשיך בתפילתו. משום שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. ואפילו היה היחיד באמירת פסוקי דזמרא, לא יפסיק לעניית הקדושה, מאותו טעם.

בנוסח הקדושה יש שני מנהגים: נוסח "נקדישך" ונוסח "כתר". מי שאמר "נקדישך" אמר את הנוסח בכל התפילות, ומי שאמר נוסח "כתר" אמר את הנוסח בכל התפילות: שחרית, מוסף, מנחה ונעילה.

אולם המקובלים הנהיגו שבשחרית יש לומר נוסח "נקדישך", ובתפילת מוסף מתעלים, ולכן יש לומר נוסח "כתר". והנהגה זו גרמה לכך שבמוסף ראש חודש, מאחר ויש לומר "כתר" לשיטת המקובלים, הנהיגו המקובלים לחלוץ את התפילין כדי שלא יהיו לאדם 2 כתרים.

מנהג נוסף שהתפתח הוא, שיחיד שאחר לתפילת העמידה והפסיד קדושה, יכול במעמד של 10 שהתפללו, לומר את נוסח 3 ברכות ראשונות עם הקדושה. כמובן שרבינו יתנגד למנהג זה. כי קדושה נאמרת רק בציבור שלא התפללו.

מנהג נוסף הוא שאם השעה דחוקה לתפילת מנחה, יאמר שליח הציבור 3 ברכות ראשונות וימשיכו השאר את התפילה בלחש, אולם לדעת רבינו מנהג זה אינו נכון. אלא תפילת ציבור היא להתפלל את כל התפילה לחש וחזרה, או תפילה אחת בקול רם כתקנת רבינו (גם בילקוט יוסף כתב שנכון יותר להתפלל את כל התפילה בקול רם).

מנהגנו, לפי שיטת מהרי"ץ היא, בקדושת ובא לציון ובקדושת יוצר, שהיחיד אומר "קדושת ה' צבאות" במקום הנוסח של "קדוש, קדוש, קדוש".

כאשר שליח הציבור טעה באמירת "המלך הקדוש", באופן שצריך לחזור על התפילה מתחילתה, נראים הדברים שיחזור ויאמר את הקדושה כי הוא לא התפלל תפילה כתיקנה.