שאלות מצוות התשובה:
- כיצד ניתן להסביר ששעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות כשהחוטא עדיין עומד ברשעו
- רבינו כותב שעל עבירות חמורות, ייסורין גומרים את הכפרה. אולם רבינו כותב בפרק ב' מהלכות תשובה שאדם שחזר בתשובה רגע לפני מיתתו, הרי זו תשובה מועלת ונמחלין עוונותיו, על אף שבנסיבות אלה לא יהיו לו ייסורין בעולם הזה. כיצד הדברים מסתדרים? האם ייסורין בעולם הבא גומרים את הכפרה? כיצד זה מסתדר עם שיטת רבינו שאין תיקון לאדם בעולם הבא?
- אדם שגמר בליבו לא לחזור לחטא, אך לאחר זמן שוב חטא באותו עוון. האם בכך שחטא שוב פגע בתשובה שעשה?
- מדוע החוטא צריך להתוודות בשפתיו?
- אדם שלא זוכר חלק מהעבירות שעשה, האם יש משמעות לתשובה כללית? האם היא מכפרת?
- מה כוונת רבינו שמדרכי התשובה, החוטא משנה את שמו? האם בגדר המלצה? האם בכל תהליך של חזרה בתשובה ישנה את שמו?
- מה המשמעות של דברי רבינו שבעשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור התשובה יפה ביותר ומתקבלת מיד – האם יש ימים מסוגלים יותר ומסוגלים פחות?
- כתב רבינו בפרק ג' מהלכות תשובה – אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו – מה הכוונה? הרי אנו רואים שבפועל לא כך.
- אדם שחטא לחברו באופן שזה לא נתפרסם לרבים, האם בכל מקרה צריך לפרט ברבים שפגע בחברו? אולי חברו ייפגע מכך.
- אדם בינוני שלא עשה תשובה, מדוע נקרא רשע הרי הוא עדיין בינוני?
- כתב רבינו בפרק ג':
י בשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת אָדָם עִם זָכִיּוֹתָיו, אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו תְּחִלַּת עָווֹן שֶׁחָטָא בּוֹ וְלֹא שֵׁנִי, אֵלָא מִשְּׁלִישִׁי וְאִלַּךְ. אִם נִמְצְאוּ עֲווֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וְאִלַּךְ מְרֻבִּין עַל זָכִיּוֹתָיו, אוֹתָן שְׁנֵי הָעֲווֹנוֹת מִצְטָרְפִין וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכֹּל.
יא וְאִם נִמְצְאוּ זָכִיּוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲווֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָווֹן שְׁלִישִׁי וְאִלַּךְ, מַעְבִירִין כָּל עֲווֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן: לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחְשָׁב רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם; וְכֵן הָרְבִיעִי הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי; וְכֵן עַד סוֹפָן.
מה משמעות של דברים אלה, האם כל עוונותיו נמחלין והרי הוא בגדר צדיק גמור? אם כן מה ההפרש בין צדיק לצדיק?
- כתב רבינו בפרק ג':
וְכֵן כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁעֲווֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין--דָּנִין אוֹתָן כְּפִי חַטֹּאותֵיהֶם, וְיֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ--שֶׁנֶּאֱמָר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" (ישעיהו ס,כא); אֶרֶץ זוֹ מָשָׁל--כְּלוֹמַר אֶרֶץ הַחַיִּים, וְהוּא הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, יֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
אם גם לרשעים יש חלק בעולם הבא, מה ההבדל בין צדיק שזכויותיו מרובין על עוונותיו לבין רשע שעוונותיו מרובין על זכויותיו (כפי שרבינו הגדיר בתחילת הפרק)?
- כתב רבינו בפרק ו' הלכה ד':
וְאִפְשָׁר שֶׁיֶּחֱטָא הָאָדָם חֵטְא גָּדוֹל אוֹ חֲטָאִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁיִּתֵּן הַדִּין לִפְנֵי דַּיָּן הָאֱמֶת שֶׁיִּהְיֶה הַפֵּרָעוֹן מִזֶּה הַחוֹטֶא עַל חֲטָאִים אֵלּוּ שֶׁעָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ וּמִדַּעְתּוֹ, שֶׁמּוֹנְעִין מִמֶּנּוּ הַתְּשׁוּבָה וְאֵין מַנִּיחִין לוֹ רְשׁוּת לָשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּמוּת וְיֹאבַד בַּחֲטָאִים שֶׁעָשָׂה.
כיצד מונעים ממנו לשוב בתשובה? הרי עדיין הוא חופשי בדעתו?
- כתב רבינו בפרק ד':
עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה. אַרְבָּעָה מֵהֶן עָווֹן גָּדוֹל; וְהָעוֹשֶׂה אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן--אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְפִּיק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, לְפִי גֹּדֶל חֶטְאוֹ. וְאֵלּוּ הֶן: ... (ג) וְהָרוֹאֶה בְּנוֹ בְּתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵינוּ מְמַחֶה בְּיָדוֹ--הוֹאִיל וּבְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אִלּוּ מִחָה בּוֹ הָיָה פּוֹרֵשׁ, וְנִמְצָא כְּמַחְטִיא אוֹתוֹ; וּבִכְלַל עָווֹן זֶה כָּל שֶׁאִפְשָׁר בְּיָדוֹ לְמַחוֹת בַּאֲחֵרִים בֵּין רַבִּים בֵּין יְחִידִים וְלֹא מִחָה, אֵלָא יַנִּיחַ אוֹתָן בְּכִשְׁלוֹנָן.
מדוע עוון זה כל כך חמור? הרי לעיתים עדיף לא להוכיח את הבן על מנת שלא לאבד אותו כלל.
- כתב רבינו בפרק ד' הלכה ו':
אִלּוּ הָיָה הָאֵל גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, אוֹ אִלּוּ הָיָה שָׁם דָּבָר שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָאָדָם בְּעִיקַר תּוֹלַדְתּוֹ לְדֶרֶךְ מִן הַדְּרָכִים, אוֹ לְמַדָּע מִן הַמַּדָּעוֹת, אוֹ לְדֵעָה מִן הַדֵּעוֹת, אוֹ לְמַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים, כְּמוֹ שֶׁבּוֹדִים מִלִּבָּם הַטִּפְּשִׁים הוֹבְרֵי שָׁמַיִם--הֵיאַךְ הָיָה מְצַוֶּה לָנוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים עֲשֵׂה כָּךְ וְאַל תַּעֲשֶׂה כָּךְ, הֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי רִשְׁעֲכֶם, וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ כְּבָר נִגְזַר עָלָיו, אוֹ תּוֹלַדְתּוֹ תִּמְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְדָבָר שְׁאֵי אִפְשָׁר לָזוּז מִמֶּנּוּ.
הרי יש לאדם נטייה מולדת לדעות מסויימות, כגון אדם שמטבעו הוא קמצן, או כעסן וכדומה?
תשובות:
1 השעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות, גם כשלא עשה תשובה, כי ידיעת בני עמנו ביום הכפורים, שהכהן הגדול עובד עבודת יוה"כ למען כלל ישראל, ובמרכז העבודה שעיר המשתלח עם וידוי על כלל עם ישראל ע"י הכהן הגדול. ידיעה זו משפיעה לחיוב ומקרינה תשובה כללית של כלל בני ישראל, כי הנציג הבכיר של עמנו, מבטא בשם עמנו את נאמנותנו לה' ולתורתו. ומבקש סליחה, ועם ישראל מזדהה עם מעשיו של הכהן גדול, ומייחל לכך. הרי זה כמו שיעשו תשובה על העבירות הקלות, משל למה הדבר דומה. אם כי המשל רחוק מן הנמשל. אנו מתפללים ביוה"כ ובר"ה לפי כל הכללים, וצמים ומתוודים, ויש מאחינו החילונים באים לביהכ"נ או בזמן כל נדרי, אף שאינם שותפים בפרטים, ובעשייה. הרצון הפנימי שלהם להיות חלק מזה, יש בזה תשובה בדרגה מסוימת.
2 כשאדם שב בתשובה אינו נענש על העבירות ששב עליהן בתשובה, אבל טרם העצים את נפשו בפאן החיובי להיות ראוי לזכות לחיי העולם הבא, בדרגה טובה יותר, כי העבירות החלישו את נפשו. וע"י הייסורין יש מירוק עוונות, ונפשו מתעצמת לקראת המגמה החיובית, כשאדם מת ושב בתשובה במיתתו בלי יסורים, נמחל לו, במובן שלא ייענש, אבל תחסר לו הדרגה היותר חיובית בעולם הבא.
3. אם שב בתשובה באמת שלא בגדר אחטא ואשוב, וחזר ומעד, תשובתו הקודמת נחשבת לו מצווה כי אז הוא שב באמת, אלא שכעת יצטרך לחזור ולהתמודד עם יצרו הצוררו תמיד.
4. יש בווידוי בדברים מעלות שעושות את התשובה לאמיתית, וממשית שמשפיעה על נפש האדם ומרפאת אותה.
א. הוצאת הדיבור מן הלב לפה מעמיקה את האדם מול החלטא שחטא, והוא נכנע יותר.
ב. הוצאת הרהור התשובה ע"י דיבור בפה מקבעת יותר את התשובה בנפש השב, כי הרהור חולף והשפעתו מעטה.
5. בודאי, שהרי בוידוי של יוה"כ אנו אומרים לה' שאין אנו זוכרים כל העבירות, אבל מודים ומתודים לפני ה', שרואה את כל חדרי לבבנו, שאנו בושים ונכלמים מן העובדה שעשינו עבירות וזו דרגה של תשובה.
6 תשובה אמתית, ככל שהיא אמתית ובמיוחד למי שעשה הרבה עבירות, צריכה לשנות את אופי אותו אדם, ולהיות מעתה עובד ה' ולא עובד יצריו, ולכן שינוי שמו יותר צורב בתודעתו על שינוי דרכו.
7. אין תשובה יותר טובה מזו שנעשית סמוך לעבירה, ומי כה' אלוקינו בכל קראנו אליו, אבל ר"ה ויוה"כ במצווות שיש בהן ובמשמעות של תאריכים אלו מסייעות לשוב בתשובה.
8. לפי מארי, תשובה, פ"ג, אות ד, ספק אם רבנו התכוון בדבריו "מיד הוא מת", על דין ר"ה, ולכן גם אם נניח שכן, אין הכוונה שמת מיד אלא נחתם למיתה וימות ביום מן הימים. אולם עלינו לדעת שהדין בר"ה, הוא מעין דין על תנאי, כי לרגעים תבחננו, ואפשר שבשל מעשים מאוחרים, נשתנה דינו לחיים.
9. תכלית פירוט החטאים בינו לבין חבירו ופרסומם ברבים, הוא כדי שישוב בתשובה שלמה, באופן שלא ייכשל בעתיד, כי על עבירות בין אדם לחבירו ניתן לעבור בקלות, וגם כדי שהנפגע יתרצה ויתפייס, כשבדרך כלל הנפגע מחברו לא בקלות מתפייס. ולכן אם באמת הנפגע לא יודע שזה פגע בו, ואם ידע על הנפגע שייפגע יותר, בנסיבות כאלו, אפשר שדי שיפייסו בינו לבינו.
10. גם אם מדובר בכל השנה, הרי ביטול מצוות עשה, וזו נחשבת עבירה, שמכריעה אותו לכף חובה. כל שכן אם הלכה זו מכוונת לעשרת ימי תשובה שיש עניין מיוחד שאדם יראה עצמו חציו זכאי וחציו חייב, ועליו לעשות מצוות כדי להכריע עצמו לכף זכות, שאם לא שב בתשובה שבודאי הכריע עצמו לכף חובה ודינו כרשע.
11 נמחלין עעוונותיו לעניין העניין, אך אינו הופך להיות צדיק, כי בשביל להיות צדיק, יש צורך בעשייה חיובית לבד מהימנעות מעברות.
12 לעניין הדרגות בהשגת ה', ובדיקת הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, יש דרגה נמוכה מאוד, כראייה קלושה, ויש דרגה טובה יותר, בראיה בינונית ויש עוד יותר טובה בראייה טובה ויש באספקלריא המאירה.
13 כמו אצל פרעה שהשיאוהו חרטומיו, שמדובר בדברים שמצויים בעולם, ואפילו שהם נדירים ואינם בגדר אצבע אלקים.
14 הכוונה לאב שהוא אדיש לגמרי להתנהגות בנו, או משום שלא אכפת לו או משום שהוא סובר בטעות, שאין להפריע לבן להתנהג כפי שנראה לו שטוב לו, אבל אבא שהוא אפכתי כלפי בנו, ימצא את הדרך להנחותו, ואפילו בדרך המכילה והמקרבת.
15 אכן יש פעמים שלבני אדם נטייה טבעית למידות מסוימות, מחמת תורשה וכיו"ב, אבל עם רצון עז, עם כשרון ועם התנהגות לפי התורה יכול הוא להתגבר על נטייות שליליות או למזער אותן באופן משמעותי, או להשתמש בנטיותיו השליליות לדברים מותרים כמו שחיטה, או פו"ר הרבה מעל למינימום, והכל בהיתר. וכך כיו"ב.