שיעורי הרה''ג רצון ערוסי הלכה - יום שישי השבועה בהלכה

‏יום שישי ט"ז שבט תשפ"א

דיני שבועה

יוסף השביע את אחיו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, וגם אם נניח שאחיו ענו אמן על שבועה זו הרי זה מחייב אותם בלבד ולא את צאצאיהם ומכאן עולה השאלה מדוע משה טרח להעלות את עצמות יוסף מכח השבועה של יוסף.
יש לכך השלכה גם למציאות שלנו, לדוגמה אם אדם נשבע שהוא וצאצאיו עד סוף כל הדורות, לא ימכרו את הבית. בניו ששמעו את השבועה וענו אמן מחוייבים גם הם בשבועה, ובנים אחרים שלא שמעו או ששמעו ולא ענו אמן או צאצאיהם, אינה מחוייבים בשבועה.
חכמי ישראל כבר עמדו על עניין זה ואמרו במכילתא:
"כי השבע השביע" – השביעם שישביעו לבניהם.
אם כן איפוא, לא שהשבועה של יוסף מחייבת את הצאצאים שהיו לשבטים, אלא הוא השביע את אחיו שישביעו את בניהם ובניהם את בניהם וכן הלאה, ולכן שבועה זו מחייבת את הצאצאים.
ולכן היה תוקף לשבועה של יוסף עד משה רבינו.
משמעות חרם של ציבור
בשו"ת הרא"ש כלל חמישי, שאלה רביעית, נשאל הרא"ש לגבי קהל שעשו הסכמה בחרם שלא ימכרו את מקומם בבית הכנסת בגין חוב, או מס וכדומה אלא בהסכמת בעלי המקומות. לאחר זמן קבעו תקנה שמותר למכור ללא הסכמת בעל המקום. ובאים בעלי המקומות וטוענים שהחרם הראשון הוא זה המחייב.
הרא"ש ענה בתשובה שהחרם אכן מחייב את הדורות הבאים.
מכאן אנו למדים שיחיד לא יכול לחייב את הבאים אחריו, בדרך של חרם, מבלי שיקבלו עליהם שבועה, אולם ציבור יכול לחייב את הבאים אחריו.
רבינו נשאל בשו"ת לגבי ציבור שקיבלו עליהם לקרוא קריאת שמע בזמן ומינו להם שליח ציבור קבוע. ולאחר זמן נמצאה עבירה של חילול ה' לגבי אותו חזן, ולכן הציבור העבירו אותו מתפקידו והחרימו כל מי שמתפלל עם אותו שליח ציבור.
רבינו ענה שלחרם יש דין של שבועה. וכל מי שנתחייב בזה החרם דינו כמי שנשבע בתנאי שענה אמן. לעומת זאת חרם שבא מכל ציבור כדי לגדור גדר מחייב גם את הדורות הבאים.
המשמעות של חרם של ציבור מובאת בשולחן ערוך יורה דעה סימן רכ"ח נאמר:
סעיף כח - אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר וכן בנדר של שחוק (שם וב"י בשם תשובת רשב"א):
סעיף כט - יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים:
הגה: ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשום שלא לישא ב' נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב' נשים (ב"י בשם תשובת הר"ן סימן נ"ג):
סעיף לה - אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים:
הגה: קהל שגזרו חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומדים דאין החרם השני חל כלל (הרא"ש כלל ה') ויש מחמירין (שם כלל ו'). ועיין לקמן סימן רל"ח סעיף ט"ז:
ומסביר הט"ז שחרם חל גם על הדורות הבאים כי הוא כולל הטלת קללה – "ארור".
ולגבי יוסף, ככל הנראה מאחר והעם עבדו עבודה זרה, וביטלו ברית מילה, ככל הנראה לא הקפידו בשבועה, למעט שבט לוי. ולכן משה, בחיר שבט לוי קיים את השבועה.

שבועה שאינה בשם ה'
וכתב רבינו בהלכות שבועות פרק ב:
א אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אַחַת מֵאַרְבַּע מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִפִּי עַצְמוֹ, וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן. אַפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ גּוֹי אוֹ קָטָן, וְעָנָה אָמֵן--חַיָּב: שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה, כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו. וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן, אוֹ הָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן--כְּגוֹן שֶׁאָמַר הִין אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ, אוֹ קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ, וְכָל כַּיּוֹצֶא בְּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן--הֲרֵי זֶה כַּנִּשְׁבָּע לְכָל דָּבָר, בֵּין לְחַיְּבוֹ מַלְקוּת בֵּין לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן.
ב אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר בְּשֵׁם הַמְּיֻחָד, אוֹ בְּאֶחָד מִן הַכִּנּוּיִין--כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן, וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם, וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן--הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה גְּמוּרָה.
ג וְכֵן אָלָה וְאָרוּר, הֲרֵי הֶן שְׁבוּעָה--וְהוּא, שֶׁיִּזְכֹּר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין. כֵּיצַד: כְּגוֹן שֶׁאָמַר בְּאָלָה אוֹ אָרוּר לַה', אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן, מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי, וַאֲכָלוֹ--הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר; וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת. [ג] וְכֵן הָאוֹמֵר שְׁבוּעָה בַּה', אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן, שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל, שֶׁזּוֹ אִשָּׁה, וְהוּא אִישׁ, שְׁאֵין לָךְ בְּיָדִי כְּלוּם, וְיֵשׁ לוֹ, שְׁאֵינִי יוֹדֵעַ לָךְ עֵדוּת, וְהוּא יוֹדֵעַ--הֲרֵי זֶה חַיָּב.
ד אָמַר אָלָה אוֹ אָרוּר אוֹ שְׁבוּעָה, וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי--הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו; אֲבָל אֵינוּ לוֹקֶה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּן, אִם עָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ--עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִים אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

מדברי רבינו עולה, ששבועה מחייבת גם אם לא הזכיר את שם ה' או כינוי, אבל אין לוקים על שבועה בלי שם ה' או בלי כינוי. ואם הוא נשבע בחייו, לדעת רבינו בספר המצוות נראה כאילו הוא מקדש את חייו במקום לקדש את שם ה' שכן כתב רבינו בספר המצוות:

התרת שבועה
ניתן להתיר שבועה כשם שמתירים נדר וכן כתב רבינו בפרק ו':
א מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי, וְנִחַם עַל שְׁבוּעָתוֹ, וְרָאָה שְׁהוּא מִצְטַעֵר אִם קִיַּם שְׁבוּעָה זוֹ, וְנֶהְפְּכָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת אַחֶרֶת, אוֹ שֶׁנֻּלַּד לוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ בְּשָׁעַת הַשְּׁבוּעָה, וְנִחַם בִּגְלָלוֹ--הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם אֶחָד, אוֹ לִשְׁלוֹשָׁה הִדְיוֹטוֹת בִּמְקוֹם שְׁאֵין שָׁם חָכָם, וּמַתִּירִין לוֹ שְׁבוּעָתוֹ; וְיִהְיֶה מֻתָּר לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע לַעֲשׂוֹתוֹ. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא הֶתֵּר שְׁבוּעוֹת; [ב] וְדָבָר זֶה, אֵין לוֹ עִיקָר כְּלָל בְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב.
ב אֵלָא כָּךְ לָמְדוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה, שֶׁזֶּה שֶׁכָּתוּב "לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ" (במדבר ל,ג)--שֶׁלֹּא יַחֵל הוּא בְּעַצְמוֹ, דֶּרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמָר "וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ" (ויקרא יט,יב); אֲבָל אִם נִחַם וְחָזַר בּוֹ, חָכָם מַתִּיר לוֹ. [ג] וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַתִּיר שְׁבוּעַת עַצְמוֹ. וְאֵין אָדָם רַשָּׁאי לְהַתִּיר שְׁבוּעָה אוֹ נֶדֶר, בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה; וּבִמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבּוֹ, אָסוּר לוֹ לְהַתִּיר אֵלָא מִדַּעַת רִבּוֹ.
ומאחר והתרת שבועות ונדרים הינה בתורה שבעל פה שהקראים ערערו כנגד זה, כתב רבינו בסוף פרק י"ב:
י וְלֹא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא בִּלְבָד, הִיא שֶׁאֲסוּרָה; אֵלָא אַפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִין לְבַטָּלָה--אָסוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע: הֲרֵי הַכָּתוּב מְצַוֶּה וְאוֹמֵר "לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא" (דברים כח,נח); וּבִכְלַל יִרְאָתוֹ, שֶׁלֹּא יַזְכִּירוֹ לְבַטָּלָה.
יא לְפִיכָּךְ אִם טָעָה הַלָּשׁוֹן וְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה--יְמַהַר מִיָּד וִישַׁבַּח וִיפָאַר וִיהַדַּר לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזָּכֵר לְבַטָּלָה. כֵּיצַד: אָמַר ה'--אוֹמֵר בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם וָעֶד, אוֹ גָּדוֹל הוּא וּמְהֻלָּל מְאוֹד, וְכַיּוֹצֶא בְּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֶא לְבַטָּלָה.
יב אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁבוּעָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ--וְאֵין בְּזֶה דֹּפִי, וּמִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בְּדָבָר זֶה אֵינוּ אֵלָא שֶׁמֶץ מִינוּת. אַף עַל פִּי כֵן, רָאוּי לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה; וְאֵין נִזְקָקִין לְהֶתֵּר אֵלָא מִפְּנֵי דְּבַר מִצְוָה, אוֹ מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. וְטוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא לָאָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע כְּלָל; וְאִם עָבַר וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּצְטַעַר, יַעֲמֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ--שֶׁנֶּאֱמָר "נִשְׁבַּע לְהָרַע, וְלֹא יָמִר" (תהילים טו,ד), וְכָתוּב אַחֲרָיו "עֹשֵׂה-אֵלֶּה--לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם" (תהילים טו,ה).
לגבי מנהג התרת שבועות לנפטרים, הרי שלדעת רבינו אין אפשרות הלכתית להתיר שבועה לנפטר מה גם שלשיטת רבינו אצל אדם שנפטר, אין לזה משמעות כי במתים חופשי, כלומר עולם הבא הוא עולם הגמול לא עולם של איסורים וציוויים.
הרה"ג פנחס קורח כתב בספרו בית מועד, שהמנהג להתיר את השבועה בעת הקבורה מקורו בחלק מספרי קבלה מאוחרים, ומשמעותו כדי להקל מעליו את הדין.
שבועה באונס ובכפייה
כאשר אדם נשבע באונס ובכפייה, אין תוקף לשבועתו ורבינו בשו"ת סימן ר"י כתב שמותר לאדם להישבע לשקר כדי להצילו מהפסד ע"י גויים אפילו הפסד של פרוטה שאינו על פי דיני ישראל, ואפילו שנשבע באלוהי ישראל כי אמרו חכמים שנודרים להרגים ולחרמים, אלא שבסתר לבו יתכוון לדבר שיפטרהו ממנה.
שבועה על מצווה
אדם לא יכול להישבע לבטל מצווה שכן הוא משובע ועומד מהר סיני, וכן כתב רבינו בפרק ה':
טו וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע לְבַטַּל אֶת הַמִּצְוָה, וְלֹא בִטַּל--פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי, וְלוֹקֶה מִשּׁוֹם שְׁבוּעַת שָׁוְא; וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטְּלָהּ. [טו] כֵּיצַד--כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סֻכָּה, וְשֶׁלֹּא יִלְבֹּשׁ תְּפִלִּין, וְשֶׁלֹּא יִתֵּן צְדָקָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא אָעִיד לָךְ עֵדוּת זוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדְעָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא אָעִיד לָךְ אִם אֵדָע לָךְ עֵדוּת--הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוֹם שְׁבוּעַת שָׁוְא, מִפְּנֵי שְׁהוּא מְצֻוֶּה לְהָעִיד; וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵדַע לָךְ עֵדוּת--הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שָׁוְא, שְׁאֵין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יֵדַע לוֹ עֵדוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא בְּזֶה
אין משמעות לשבועה לקיים מצווה ולדעת רבינו חייב משום שבועת שווא, שכן כתב רבינו בפרק ה':
טז נִשְׁבַּע לְקַיַּם אֶת הַמִּצְוָה, וְלֹא קִיַּם--פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי. כֵּיצַד: כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹלָב אוֹ סֻכָּה, אוֹ שֶׁיִּתֵּן צְדָקָה לְעָנִי, אוֹ שֶׁיָּעִיד לוֹ אִם יֵדַע לוֹ עֵדוּת, וְלֹא עָשָׂה וְלֹא נָתַן--הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשּׁוֹם שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שְׁאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֵלָא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת, שְׁאִם רָצָה עוֹשֶׂה וְאִם לֹא רָצָה אֵינוּ עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמָר "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב" (ויקרא ה,ד). לְפִיכָּךְ כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים, פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי: כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּכֶּה פְּלוֹנִי, אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ, אוֹ יִגְזֹל מְמוֹנוֹ, אוֹ יִמְסְרֶנּוּ בְּיַד אַנָּס--מִפְּנֵי שְׁהוּא מְצֻוֶּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. וְיֵרָאֶה לִי, שְׁהוּא לוֹקֶה מִשּׁוֹם שְׁבוּעַת שָׁוְא.
שבועת הסת
שבועת הסת, הינה שבועה מדרבנן כשאי אפשר לחייבו שבועה מדאורייתא. מקורה בתקופת האמוראים והיא אינה בנקיטת חפץ. כגון אדם שכופר בכל שאינו חייב מהתורה.
שבועת הסת הינו מלשון לדובב שמנסים באמצעות השבועה לגרום לו להודות.
מארי מעיר שבתימן נהגו בזמן שמשביעים אותו שבועת הסת לפתוח את ספר התורה בארון הקודש בעשרת הדברות בפסוק "לא תשא".