דילוג לתוכן העיקרי

למה יצאנו ממצרים בחיפזון? טעמי מצוות הפסח לפי הרמב״ם

לספר ביציאת מצרים בתחילת הלילה

בספר המצוות, עשה קנ״ז, הרמב״ם מתאר את מצוות הסיפור בליל ט״ו בניסן. קוראים את ההגדה ומרחיבים בלשון המספר: מה עוללו המצרים, כיצד ניצלו אבותינו ועל מה אנו מודים. גם כשאין ילדים מספרים ביציאת מצרים. כשיש ילדים, מציבים אותם במרכז, מעוררים שאלה ומשיבים לפי הבנתם.

הזכירה של כל יום מקבלת בליל הסדר צורה של סיפור והמחשה. הדרשה על ״בעבור זה״, שמות יג, ח קושרת את הסיפור לשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו. לפי ביאור הרב יוסף קאפח, ההדגשה של תחילת הלילה מכוונת לכך שעיקר ההגדה נאמר בחלק הראשון של הסדר, כשהמצוות שממחישות את הסיפור עדיין לפנינו.

לזכור את המצוקה בשעה שטוב לנו

במורה נבוכים, חלק ג, פרק לט, הרמב״ם קושר את מקרא הביכורים לענווה ולהכרה בחסדי ה׳. מי שמביא מפרי אדמתו זוכר את ראשיתו של העם ואת מצוקתו במצרים דווקא בשעה שיש בידו פרי. כך גם זכר מכת בכורות במצוות הבכורות מעגן את ההצלה בזיכרון המתחדש. במורה נבוכים, חלק ג, פרק מג זיכרון אותות מצרים והשרשתם לדורות הם מיסודות החג. ובמורה נבוכים, חלק ג, פרק נ תיאור המסעות נותן לזיכרון הזה הקשר ממשי של מקום ושל דרך במדבר.

למה מצה וצלי?

במורה נבוכים, חלק ג, פרק מו, הרמב״ם מסביר שהמצה והצלי מתאימים להכנה מהירה. שבירת עצמות הקרבן או שליחתו מבית לבית היו מעכבות. ההכנה והאכילה המהירות בפסח מצרים אפשרו לצאת יחד בלי שבודדים ישתהו ויפסידו את היציאה.

הציווי לאכול בחיפזון שייך לפסח מצרים. המצה והצלי שבפסח דורות משמרים את זכר החיפזון. בכך נבדל זיכרון המעשה מחובה לשחזר את כל נסיבותיו. לקיחת השה בעשור לחודש ונתינת הדם על המשקוף ועל המזוזות היו גם הן מצוות ייחודיות לאותה שעה. המהלך מתחיל בפרשת בא.

מהירות ההצלה וזריזות הניצולים

הרב רצון ערוסי מבחין בין שני צדדים בחיפזון. מצד אחד, ההצלה באה בשעה האחרונה, קודם שישראל ייטמעו במצרים. מצד אחר, ישראל נענו לקריאה במהירות: חדלו מעבודה זרה, נימולו ועשו את הפסח עוד בטרם יצאו לחירות. כך התחילו לנהוג כעם ה׳ בעוד הם במצרים.

כי לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון.

ישעיהו נב, יב

בדברי ישעיהו הגאולה מתוארת כשיבה של עם שכבר ידע חיים בארץ ובמקדש. לפי הרב ערוסי, יציאת מצרים מכוננת את העם, ואילו הגאולה העתידה מבקשת להשיבו אל ייעוד שכבר הכיר. לכן מנוסה מן הסכנה אינה ממצה את משמעות השיבה.

מסקנת הדברים

בליל הסדר זוכרים לא רק את מהירות היציאה, אלא את ההצלה שהגיעה בזמן ואת הבחירה להיענות לה. הסיפור, המצה והמרור הופכים את הזיכרון להכרת חסד שאפשר למסור לדור הבא.

בליל הסדר תנו למצה ולמרור לפתוח שיחה. שאלו מה כל אחד מהם מזכיר, ספרו על גודל השעבוד ועל ההצלה, והרחיבו לפי השאלות שעולות סביב השולחן.