האם מותר בשבת להדביק שיניים תותבות לחניכיים בדבק זמני שמחזיק מעמד כ-12 שעות?

תזכיר תמציתי: שימוש בדבק לשיניים תותבות בשבת

מסמך זה מסכם את הנושא של שימוש בדבק לחיבור שיניים תותבות לחניכיים בשבת, כפי שעולה מהמקור שסופק. הדיון נסוב סביב השאלה האם פעולה זו נחשבת לאחת מל"ט אבות מלאכה, ובפרט לאב המלאכה של "תופר" (תפירה/חיבור).

נקודות מרכזיות:

• הצגת הבעיה: אדם זקן הסומך על שיניים תותבות לצורך אכילה. הדבק המחזיק את השיניים פג תוקפו לפני שבת, או במהלך השבת, ואינו מאפשר לו לאכול. השאלה היא האם מותר לו להדביק מחדש את השיניים התותבות בשבת כדי שיוכל להמשיך לאכול.
• דיון בהלכה של "תופר": המקור מביא את דברי רבנו (רבי משה בן מימון, הרמב"ם) בהלכות שבת, פרק עשירי, הלכה שי"ע וי"א, העוסקות במלאכת תופר.
• הגדרת תופר: "התופר שתי תפירות חייו והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן. כדי שתעמוד התפירה ולא תשמת." - תפירה קבועה המחזיקה מעמד.
• תולדת תופר - הדבקה: "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר בחייו." - הדבקה של חומרים באופן קבוע, כמו בכריכת ספרים.
• העתקה בשולחן ערוך: מרן (רבי יוסף קארו) העתיק את דברי רבנו בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן שמ" הלכה יד.
• הערת "מורי הוראה" והבחנה בסוגי הדבקה:
• "מורי" (כנראה רב מאוחר) מעיר מדוע רבנו הדגים דווקא הדבקה של "ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו."
• הבחנה: הדבקה הנחשבת לתולדת תופר היא הדבקה קבועה, כמו בכריכת ספרים, שמטרתה חיבור עמיד לאורך זמן, וניתן להתירה רק על ידי קריעה.
• הדבקה זמנית אינה תופר: דבק צמיג שאינו מתייבש ואינו מחבר את שני החלקים באופן קבוע, כמו דבק פלסטר או חיבור באמצעות בריח בעץ, אינו נחשב לתופר מכיוון שאינו דרך תפירה קבועה וניתן להתירו בקלות.
• דוגמת טיטולים: השימוש בטיטולים חד פעמיים המוחזקים על ידי דבק צמיג מותר בשבת, הן לשימוש והן לפירוק, מכיוון שההדבקה אינה קבועה ואינה דרך כריכת ספרים.
• יישום על שיניים תותבות:
• כיוון שהדבק המשמש לשיניים תותבות מחזיק מעמד פחות מ-12 שעות, הוא מוגדר כדבר שאינו מתקיים ואינו בר קיימא.
• לכן, הדבקת שיניים תותבות אינה נחשבת לתולדת תופר.
• תשובה הלכתית מקלה: "נראים הדברים שמותר לו [לזקן להדביק את השיניים התותבות]." - לאור העובדה שההדבקה זמנית והזקן זקוק לכך לצורך אכילה, נראה שמותר לעשות זאת בשבת.
• התייחסות למנהג תימן ופסק של רבי אברהם בן הרמב"ם:
• מנהג זקנים בתימן היה להרטיב נייר או צמר גפן ולהדביק בספר לסימן.
• רבי אברהם בן הרמב"ם אסר זאת, ואף על פי שלא היה מדובר בהדבקה קבועה, הוא ציין שיש בכך "שייכות באיסור שבת".
• פרשנות מקלה: נראה שהאיסור של רבי אברהם היה בגדר חומרה, מכיוון שמדובר בפעולה שאינה חיונית.
• היתר במקרה של צורך חיוני:
• כאשר יש צורך חיוני, כמו הדבקת פלסטר על פצע או הדבקת שיניים תותבות לצורך אכילה, הדבר מותר מכיוון שההדבקה אינה ברת קיימא וניתן להסירה בקלות.
• "הועיל ויש צורך גדול בדבר והועיל וזה לא ההדבקה הזו לא ברת קיימה נראים לנו להתיר שאין מקום לחומרתו של רבנו אברהם במקרה כזה."

ציטוטים רלוונטיים:

• "התופר שתי תפירות חייו והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן. כדי שתעמוד התפירה ולא תשמת."
• "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר בחייו."
• "סוג הדבקה בדבק צמיג שאינו מתייבש ומתקשה עד שני עשים שני חלקים לאחדים בידינו כגון דבק התחבושת פלסטר אינו בגדר תופר כלל..."
• "נראים הדברים שכיוון שהי קוראים התותבות שיניים התותבות לא מדובקות בדבק שעמיד לעולם אלא פחות מ-12 שעות כלומר זה דבר שלא מתקיים והועיל ולא מתקיים הוא לא תולדה של תופר והועיל וזה ירד מאליו והוא זקוק כעת לאכילה ואי אפשר לו בלעדי הדבר הזה אז מותר לו להדביק..."
• "הדבקת סמר גפן בגיליון הספר בשבת כפי שאמרתם אסור לפי שהוא ממיני ההדבקה ואף על פי שאינו מדובק כתב יש בו שייכות באיסור שבת..."
• "...אבל כל דבר שיש לו צורך חיוני הרי הדבר הזה מותר. כמו להדביק תחבושת על גבי הפצע ביום שבת בפלסטר... כיוון שיש צורך בדבר וצורך גדול בדבר מותר כי זה לא הדבקה בר קימה אלא זמנית אז והואיל ויש צורך גדול בדבר מותר כיוצא בדבר ונוגע לזקן יש צורך גדול מאוד מאוד בדבר לשים את ה את השיניים התותבות בחניכיים לצורך אכילה הועיל בצורך גדול בדבר והועיל וזה לא ההדבקה הזו לא ברת קיימה נראים לנו להתיר..."

מסקנה:

על פי הניתוח במקור, נראה שמותר לזקן להדביק את שיניו התותבות בשבת לצורך אכילה, מכיוון שהדבק אינו יוצר חיבור קבוע ("בר קיימא") והוא זקוק לכך לצורך חיוני. זאת בניגוד להדבקה קבועה כמו בכריכת ספרים, הנחשבת לתולדת מלאכת תופר. ישנה התייחסות לחומרה שנהגו בה בעבר במקרים שאינם חיוניים, אך במקרה של צורך באכילה, ההיתר נראה ברור יותר