מאמר חשוב זה של הרב יוסף קאפח פורסם בשנת תש"ם בקול סיני בטאון בלתי מפלגתי של נאמני התורה בישראל ואף הובא בסט כתבים המרכז את משנתו של הרב.
כידוע הרב קאפח נרדף רבות על רקע מחלוקות בענייני מחשבה ואמונה בהם צידד ולימד לתלמידיו ואף נרדף על מחלוקות עבר שליווהו עוד מימי ילדותו בתימן.
למרות כל זאת דגל המאור הגדול בדרך של אהבת חינם לימוד זכות וקריאה כללית לשלום בין הכתות השונות והעמדת קרנה של ההשכלה וחתירה לאמיתה של תורה.

להורדת קובץ המקור לחצו כאן (עמוד 7)

חדש תמוז אינו מן החדשים המזהירים בתולדותינו ומאורעות עגומים לא מעטים אירעו בו לאומה מתם דתיים ומהם לאומיים.

וחלק מהם כבר מנו חז״ל במשנה תענית פ״ד מ״ו "חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז..." נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפוסטומוס את התורה, והועמד צלם בהיכל. וכבר בירושלמי הובאו שתי נוסחאות למאורע אחרון זה: אית דתני "הועמד" צלמו של מנשה, ואית דתני, "העמיד״ צלמו של אפוסטומוס, כי מסורת בידי אבותינו ששני המאורעות המוראות אירע ביום ביש גדא זה.

וכבר בקבלה נקבע יום זה וחביריו ליום צום כללי לאומה במפורש על ידי זכריה (ח יט) "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" (ראש השנה יח, ב). ולפיכך לא רק יום שבעה עשר בתמוז שנקבע ליום צום הונהג לאבל דת לאומי אלא גם חלק הגון מימי חדש זה [היינו] מי״ז בו עד תשעה באב הונהגו ברוב קהלות ישראל כימי אבל למיעוט שמחה, ולא לזכרון העבר הרחוק אשר חלף ואיננו נקבע צום זה אלא תמרור אזהרה לדורות, לכל דור ודור לו עצמו, ואף לנו ליעור מתרדמתינו תרדמת המחשבה לפשפש במעשינו ולתקן דרכינו אנו, וכבר כתב הרמב"ם בספרו משנה הלכות תענית כ״ה הלכה א' ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו לשוב להטיב, עכ״ל, הוי אומר שתעניתנו לדורות אינה רק לזכרונות שעברו ואינם אלא לנו אנו בכל דור בכל שנה ובכל עת.

אם אמנם שבהתענותינו ובקיימנו גזרת אבותינו ומסתם ללא כל התעוררות מצדנו עדיין אין אנו בכלל הא דאמר ר' אלעזר הקפר כל היושב בתענית נקרא חוטא (נדרים י, א) כי עצם המעשה בכוונה לקיים מצות חכמים מצוה רבה היא, אך חייבים אנו ליתן אל לבנו מטרות התענית ולהשיג מצערינו ענויינו ואבלנו את מלא המטרות אשר לשמן נקבעו, וכענין דברי רס״ג בפירושו למשלי יא חי וז״ל וזורע צדקה שכר אמת, ענינו שהצדיק נעזר לעשיית הטוב בעשיית טוב אחר, נעזר בצום לעזיבת החטא ובתפלה ולמוד התורה לעסוק ביום הצום, ולכך אמרו חכמים שכר מצוה מצוה. (אבות פ"ו ב) ע״כ.

אמת הדבר מכל אלה הצמים ומקיימים מצות חכמים ומתורה שבדברי הקבלה עם התעוררות והשגת כל מטרות הצום או ללא התעוררות אינם מאותם ההולכים אחרי שרירות לבם, וללא ספק עמיתים הם בתורה ובמצות, אלא שום מיני עברות שנתחברו בתוכנו ואותם אנו דשים בעקבנו עד שנעשו לנו כהתר, ומהם צריכים אט להתעורר, ואותם צריכים אנו לעקור, כי לא רק שאינם מקרבים את הגאולה אלא אף ממשיכים את החרבן והם הם שעליהם אמר הרמב״ם ז״ל ״שהיו כמעשנו עתה״ וכמ״ש חז״ל בעון שנאת חנם חרב הבית השני (יומא ט ב), רגילים בימינו יהודים שומרי תורה ומצות לתקוף סיעה את חברתה כאלו היו כופרים בעיקר וחלק ונחלה אין להם באלקי ישראל, ללא הרגשת התוצאות ההרסניות הנובעות מכתתיות צרה זוועתית זו. ידועים הם דברי ר׳ יוחנן בסנהדרין (טו ב) אין עושין שלש עיירות הנדחות בארץ ישראל ״משום קהתה״ וכבר שאלו על טעם זה של ר׳ יוחנן וכי היכן הוזהרנו שלא לעשות קרחה בארץ ישראל? יעשו ויעשו, וכבר אמרו כי האזהרה היא ״ולא תשימו קרחה״ (דברים יד א) ואין תימה שזה חוץ מפשוטו של מקרא שכבר הוציאו גם תחלתו של מקרא חוץ מפשוטו בדרשם לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות (יבמות יא ב), אמור מעתה סוף הפסוק טעם לראשיתו לא תתגודדו אל תיעשו אגודות אגודות כדי שלא תשימו קרחה, כדי שלא תגרמו שיהיו ביניכם נדחים, כי האדם הפשוט שאינו אמון על ברכי הכתתיות בראותו השיקוצים מושלכים משומרי תורה על שומרי תורה והתברך בלבבו לאמר שומר נפשו ירחק מהם, וקרח קרחה בראשו במחשבתו ובאמונתו, ודמו מיד מי יבוקש?

והמב״ה ישפות שלום לנו, ויעזרנו לכוון ולהשיג כל מטרות תעניתנו.