מדוע יהודי תימן נוהגים לומר קטעי סליחות בארמית גם שלא בציבור, בניגוד לפסיקת השו"ע?

תמצית מקורות בנושא אמירת סליחות בארמית אצל יהודי תימן

מסמך זה מתמצת את עיקרי הרעיונות והעובדות העולות מהמקור שהוצג, העוסק בשאלה מדוע יהודי תימן נוהגים לומר קטעי סליחות בארמית, גם כאשר טרם התאספו למניין, זאת על רקע פסיקות הלכתיות שונות בנוגע לתפילה בשפות שאינן עברית.

השאלה המרכזית:

הכותב פותח בשאלה מדוע יהודי תימן אומרים קטעי סליחות בארמית ("רחמו דעונה לעני ענן מחה ומשהא ועוד") גם לפני שהתאספו למניין, זאת בניגוד לכאורה לנאמר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קא סעיף ג-ד) המתיר תפילת יחיד רק בלשון הקודש (עם חריגים מסוימים לבקשת צרכים בשאר לשונות, אך לא בארמית לדעת חלק מהפוסקים).

"מדוע אצל יהודי תימן גם בשעה שעדיין לא התאספו למניין ואת אמירת הסליחות בכל זאת הם אומרים קטעי סליחות שהם בארמית כמו רחמו דעונה לעני ענן מחה ומשהא ועוד והרי בשולחן ערוך אור החיים סימן קא סעיף ג נאמר סעיף ד' נאמר יכול להתפלל בכל לשון שירצה כלומר התפילה אפילו תפילית 18 יכול להתפלל בכל לשון שירצה והמלא בציבור אבל ביחיד כלומר אם אין ציבור אלא יחיד או יחידים לא תפלל אלא בלשון הקודש ויש אומרים מלקשוא צרכיו כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו ביתו. אבל תפילה קבוהה לציבור אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון. ויש אומרים אומר מרן דף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי."

הסבר אפשרי ראשון: נאמנות לפסיקת הרמב"ם:

הכותב מעלה את האפשרות שיהודי תימן נאמנים לפסיקתו של הרמב"ם, שייתכן ולא הזכיר את ההגבלה על תפילה בארמית ליחיד. אולם, הוא מקשה אם מקור ההלכה הוא תלמודי, מדוע הרמב"ם התעלם ממנה? אם המקור מנהגי, דרכו של הרמב"ם להתעלם ממנה.

"זוהי שאלתו של השואל באמת אין בדברי רבנו הלכה כזו כמו בדברי מרן אז לכאורה יכולים לומר שודי תמן הם נאמנים לפי פסקו של רבנו שלא זכר הלכה כזו אלא שעדיין קשה אם מקור ההלכה הזו הוא צל יהודי אז מדוע הרמבם התעלם ממנה?"

דיון בסוגיית תפילה בארמית בתלמוד:

הכותב מביא סוגיות מהגמרא (שבת יב ע"ב וסוטה לג ע"א) העוסקות בשאלה האם מותר להתפלל בארמית.

• רבא בר בר חנה ואליהו הנביא: הגמרא מספרת שרבא בר בר חנה התפלל בארמית בעת ביקור חולה, ואליהו הנביא השיב לו בארמית.
• דעת רבי יהודה ורבי יוחנן: רבי יהודה אומר שתמיד ישאל אדם צרכיו בארמית, ואילו רבי יוחנן סובר שאין מלאכי השרת נזקקים לו למי שמתפלל בארמית, כיוון שאינם מכירים לשון זו.
• תירוץ הגמרא: הגמרא מיישבת את הסתירה בכך שאצל חולה שכינה עמו, התפילה מתקבלת ישירות ואין צורך במלאכים.

פרשנות רש"י לעומת שיטת הרמב"ם:

רש"י מפרש שהאדם הבריא זקוק לעזרת המלאכים להכניס את תפילתו "לפנים מן הפרגוד", ולכן תפילה בארמית מונעת זאת. הכותב מציין שפרשנות זו אינה תואמת את משנתו של הרמב"ם, שלכאורה לא סובר שיש צורך במלאכים לצורך קבלת התפילה.

"אבל אם מדובר בחולה ששכינה למרשתו אין צורך בין מלאכים ומלאכים שישיאו. התפילה מתקבלת ישירות. כך רש"י פירש וברור שהפירוש של רש"י אינו תואם את משנתו של רבנו בעניינים האלה שכאילו זקוקים למלאכים שיסייחו להכניס את התפילה לפנים פרגוד."

דעת התוספות:

התוספות מעירים כי הגמרא במסכת סוטה (דף עמוד א') מציינת שגבריאל המלאך יודע שבעים לשונות, ואם כך, הוא בוודאי מבין ארמית. הם גם מקשים כיצד ייתכן שמלאכים יודעים מחשבות בני אדם אך לא מבינים ארמית.

"והתוספוקות במקום אומרים שאין מלאכי השרט מכילים לשון הרמי לבד מגבריאל כדאמר בסותטה ברש אלו נאמרים דאמר מר בא גבריאל ולמדו 70 לשונות ליוסף תמע דאפילו מחשבה שבלב כל שבלב כל אדם יודעים ולשון הרמי אין יודעים כלומר התוספות מעירים שתי הערות א' בגמרא במסכת סותטה דג עמוד א' מצאנו שגם ריאל הוא מיוחד מבין המלאכים שיודע שבעם לשונות אז הוא גם יודע ארמית הערה שנייה שהם נשארים בתמתרצים תמע איך נאמר שמלאכי השרת לא מבינים ארמית והרי מלאכי השרת מייחסים להם שהם יודעים מחשבת בני אדם המחשבה כל שכן שיודעים לשון ערמי והתוספות לא מטרפטים את הקנייה שלהם."

היתר תפילה בכל לשון במשנה ובגמרא:

הכותב מזכיר משנה מפורשת במסכת סוטה (לג ע"א) המתירה אמירת פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון ושבועת העדות בכל לשון. הגמרא שם מסבירה את ההיתר לתפילה בכל לשון בכך ש"רחמי רחמים כל אימת דבעי מצלי", כלומר, אדם יכול להתפלל בכל עת ובכל לשון שרוצה.

"זו באמת בגמרא סותטה דף ל ג עמוד א' היא מתייחסת למשנה במסכת סותטה שבה נאמר אלו נאמרים בכל לשון פרשת סותטה ודוי מעשר קריאת שמע ותפילה וברכת המזון ושבואת העדות וכולי כל אלה יכול אדם לומר אותם בלשון הקודש בערבית ביוונית באנגלית ברוסית יפנית בכל לשון אז לרבות התפילה בכל לשון על עניין של תפילה בכל לשון מסבירים בגמרא בסותה לג עמוד א למה בכל לשון רחמי רחמים כל החדבה מצלה מה אנחנו נגביל אותו ונגיד לא רק בלשון הקודש אתה יודע להתפלל ביפנית תתפלל ביפנית אתה יודע להתפלל בערבית תתפלל בערבית."

פרשנות הרמב"ם למשנה בסוטה:

הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת סוטה מסביר שהתפילה היא תחנונים, ולכן אדם יכול להתחנן בכל לשון. עם זאת, הוא מוסיף שיחיד צריך להשתדל מאוד להתפלל בלשון העברי.

"אלא מה רבותיי על המשנה במסכת סותטה אומר הרמבם בפירוש המשנה את הדברים הבאים והתפילה תחנון זה מה שאמרו בגמרא רחמ אז הוא אומר תחנון הוא מתחנן אדם בכל לשון במ דברים אמורים הציבור אבל חיד עכשיו נשמע טוב ישתדל מאוד שלא יתפלל לשם אלא בלשון העברי שתדל מאוד שלא יתפלל השם אלא בלשון העברי כך רבנו אמר."

מדוע הרמב"ם לא הביא הלכה זו במשנה תורה?:

הכותב מציין כי הרמב"ם לא הביא את ההמלצה להתפלל בעברית ליחיד בהלכות תפילה שבמשנה תורה, אלא הסתפק בפירוש המשנה.

פירוש הרב פרחיה בר נסים על מסכת שבת:

הכותב מביא את פירושו של הרב פרחיה בר נסים, אחד מחכמי הראשונים שהיה מקורב לרמב"ם, המסביר את דברי הגמרא על כך שמלאכי השרת אינם מכירים ארמית. לדבריו, אין הכוונה שהמלאכים אינם מבינים את השפה, אלא שהם אינם "נזקקים" לשמוע את דברי המתפלל בלשון שאינה לשון הקודש, כיוון שהאדם בעצמו צריך להתאמץ וללמוד את לשון הקודש. אולם, במצב של צער חולה והכנעתו, יש "חן" לשמוע את תפילתו בכל לשון.

"על מסכת שבת הוא אומר לפי שאין מלאכי השרת מכירים דברי המתפלל בלשון העמי כלומר שימו לב אין נזכקן לו לשמוע על דבריו ומתוך כך הבולה הוא כאילו אינם מכירים לשון לעז שהרי אדם שלו זקק לעצמו להתלמד לשון הקודש ולא הכירה. כמו כן, נמה עושים לו שאין הזקן את תפילתו ולא מכירים מה שהוא אומר. כאדם שמדבר דבריו בפני מי שאינו רוצה לשמוע דבריו שאומר לו אין אני מכיר דבריך. ולא משום לשונו שאין מכירו אלא שלא היה לו חן בעיניו לשמוע דבריו בלבד. אבל מתוך צערו של חולה והכנעתו בייסורים ושבירת ליבו לפני בוראו, יש לו חן לשמוע כל לשון שהוא שואל בו."

הסבר נוסף: עידוד התפילה בלשון הקודש:

הכותב מציע הסבר נוסף לדברי הגמרא: חכמי ישראל, כשעלו מבבל, ראו שהעם עדיין דבוק בלשון הארמית ורצו לעודד את התפילה בלשון הקודש, שנכתבה על ידי אנשי כנסת הגדולה מתוך מחשבה מעמיקה על כל מילה. לכן, אמרו שמלאכי השרת אינם מכירים ארמית כסוג של "נזיפה" ועידוד ללמוד את לשון הקודש.

"ולכן אמרו להם נו נו נו נו דעו לכם מלאכי השרת אין אי א אינ מכירים שם הרמי כלומר הם נוזפים בכם מה זה מלאכי השרת כוחות הנפש של האדם החכמים נושמים באדם אתה יכול ללמוד לשם הקודש למה אתה לא לומד לשם הקודש למה אתה אומר לשון ערמי?"

דעת המאירי ורבי יהודה בן יקר (רבו של הרמב"ן):

הכותב מביא את דעת המאירי הסובר שתפילה בארמית עלולה להיות לא מובנת כראוי למתפלל, ולכן לא תתקבל. הוא גם מצטט את רבי יהודה בן יקר שחשש שאם יתירו תפילה בארמית, אנשים יניחו את לשון הקודש. כלומר, האיסור נבע בעיקר מטעמים של בלימה ועידוד השימוש בלשון הקודש בתקופה מסוימת.

"ובאמת רבותיי המאירי שקרוב גם כן דברי לרבנו אומר לעולם לשאל אדם צרכה ולשון ארמי שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכוונה מצויה בדבריו עד שתה תפילתו מקובלת ומכל מקום כל עניין חולה מתוך שאדם מכיר בתפילתו יותר אין בזה בית מחוש... אפילו רבי יהודה בן יקר, רבו של רמבן, רבו של רמבן שחיבר פירוש על התפילה אז הוא אומר בזו הלשון שאם יצירו להתפלל בו בלשון ארמי יניחו לשון הקודש וירגוע מהארץ בישראל. כלומר, כל העניין היה בלימה."

מסקנה לגבי מנהג יהודי תימן:

הכותב מסכם כי הרמב"ם מסביר את דברי הגמרא באופן שונה מרש"י, ואינו סובר שיש צורך בכוחות עזר חיצוניים (מלאכים) להכנסת התפילה. העוצמה של תפילת ציבור או תפילה בעת צרה גדולה די בה. לתפילה רגילה, עדיף להתפלל בלשון הקודש. למרות זאת, מנהג אבות אצל יהודי תימן היה ועודנו לומר סליחות בארמית, גם ביחיד, כנראה בהסתמך על פרשנות הרמב"ם המתירה תפילה בכל לשון, ובפרט בקטעי תחנונים כמו הסליחות.

"ומכאן רבותיי ראו גם ראו כמה אבותינו היו מאוד מאוד שקולים הנה רבותיי 13 מידות של רחמים 13 מידות של רחמים לפי כמה ראשונים אין לומר אותם ביחיד ואילו רבנו לא הזכיר את הדבר הזה כלומר לפי רבנו אפשר לומר 13 מידות של רחמים אפילו ביחיד למרות הכל אמת לעצמו פשרה שלפחות כשאומרים השם השם להגיד מסופס מסופס שזה חילוף שם השם באתבש באותיות א' תב ש זה מסופס מסופס רק זה לעומת זאת היה גלוי למהרית כל דברי אותם פוסקים שאומרים שלא יגיד מח ומס ענן רחמונה ביחיד ולמרות הכל אמרו אותם למה כי לפחות לגבי העניין הזה של תפילה בארמית הפרשנות של הרמב"ם הייתה ונשארה אצל אבותינו עד עצם היום הזה ובזה לא שינו בזה הם נשארו הדוקים לפי הפירוש של רבנו והמשכו לומר את התפילות רגיל אפילו ביחיד לא רק בחידים אפילו ביחיד אמרו את הדבר הזה של מחומס דעו דעונע ענייר רחמונה עד כאן נמצאנו למדין איפה שבאמת לעולם משתדל אדם להתפלל בשון הקודש שהיא הקדושה שבכל השפות וכולי אבל אם זה קוק האדם להתפלל בכל לשון שיתפלל ובלבד שיתפוק שערי שמיים זה הכלל הגדול מעל לכל ספק מעל בכל ספק ואשר מנהג אבותינו תורה היא ביחס לסליחות שאנו אומרים אותם בארמית גם כשעדיין אין עשרה רבי חמ"

נקודות עיקריות:

• קיימת מחלוקת הלכתית בנוגע לתפילה בשפות שאינן עברית, ובפרט בארמית, ליחיד.
• השולחן ערוך אוסר זאת לדעת חלק מהפוסקים.
• הרמב"ם בפירושו למשנה בסוטה מתיר תפילה בכל לשון כתחנונים, אך ממליץ ליחיד להתפלל בעברית.
• הרב פרחיה בר נסים מסביר את דברי הגמרא על מלאכי השרת באופן שלא פוסל תפילה בארמית לגמרי, במיוחד במצבי צער.
• היו שיקולים היסטוריים וחינוכיים לעודד את השימוש בלשון הקודש בתפילה.
• מנהג יהודי תימן לומר סליחות בארמית, גם ביחיד, ככל הנראה נובע מהסתמכות על פרשנות הרמב"ם והתייחסות לסליחות כקטעי תחנונים