האם מותר לשלב נעימות חול, כולל של שירי עגבים בתפילות ובקשות?

תמצית ומסקנות מתוך קטע האודיו "081204hy.mp3"

מסמך זה מסכם את הנושאים העיקריים והרעיונות החשובים שעולים מתוך קטע האודיו, תוך שימוש בציטוטים מהמקור בעברית. הדובר מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים: שילוב נעימות חולין בתפילות ואיסור שמיעת זמר לאחר חורבן בית המקדש על פי הרמב"ם.

1. שילוב נעימות חולין בתפילות:

הדובר פותח בהשוואה בין מנהגי קהילות שונות בנוגע לשילוב נעימות חולין בתוך התפילות. הוא מציין כי אצל יהודי תימן קיימת מסורת שמרנית ביותר, לפיה נעימות התפילות ייחודיות ואין נוהגים לשלב נעימות "מעולם הזה" בתוכן התפילה. לעומת זאת, הוא מציין שבמנהגי אשכנז וספרד, החזנים נוהגים לשלב מדי פעם נעימות מעולם הזמר הכללי בקטעי תפילה שונים.

הדובר מביא את דעתו של הרב ולדנברג ("הרב לדנברג בציצלי עזר בסימן בחלק יג הוא דן") אשר דן באותם אנשים "אשר הם א משלבים נעימות של חול ועוד יותר גרוע נעימות הידועות משירי עגבים משלבים אותם בקטעי תפילות בקשות ו בסימן יב בחלק יג הוא אסר את הדברים הללו".

בנקודה זו, הדובר מזכיר את "מורי" (ככל הנראה רבו של הדובר או של הרב ולדנברג) אשר כתב לרב ולדנברג ותהה מדוע לא ציטט מתשובות הרמב"ם בסימן רכ"ד, שם יש "תנא דמסייע רבנו לאסור". מורי רצה לחשוף את הרב ולדנברג לתשובה זו, אותה הוא מתאר כ"תשובה נפלאה ויחודית לרבנו הן בשיטתו הכללית העקרונית על הזמר בזמן הזה ועל ההבחנות בין זמר לזמר בין מזמר ובין מזמרת תשובה מאוד יסודית מאוד חשובה".

הדובר מציין כי תשובה זו של הרמב"ם מסייעת לדעתו של הרב ולדנברג בנוגע לאיסור שימוש בנעימות מעולם הזמר הכללי, במיוחד כאלו המשמשות ל"זמרי עגבים".

בהמשך, הדובר מספר כי הרב ולדנברג אכן הודה ל"מורי" והביא את מכתבו עם הערותיו ("הרב ולדנברג בשאלות ציצץ לעזר חלק יד בסימן יבן מודה למורי מביא את המכתב של מורי עם הערות שלו ומודה לו על ההפניה הזו"). הרב ולדנברג מציין כי לכאורה, דברי הרמב"ם בסימן רכ"ד עוסקים בזמר של חול ולאו דווקא בנעימות של שירי עגבים בתפילה, בעוד שהוא (הרב ולדנברג) עסק בעיקר ב"ניגוני קטעי תפילה ובקשות בניגוני עגבים".

אולם, הרב ולדנברג מודה כי בהמשך תשובת הרמב"ם יש אכן סיוע לעמדתו. הדובר מצטט את הרמב"ם: "ומה שאמרו הגאונים זכרונם ברכה הוא זמר דברי שירות ותשבחות כמו שכתב בעל הלכות זכרו ברכה אבל חס ושלום להזכיר שירחול בהם לא נשמעה זאת בישראל לא מן גאון ולא מן הידיות". הרמב"ם מסביר כי האיסור לשיר ולזמר נובע מגזירת חכמים בגלל החורבן, ולכן מותר לשיר רק "שירי קודש, הודעות ותשבחות". אפילו שירי חול שאין בהם תכנים שליליים אסורים בשל עניין החורבן.

הדובר מדגיש את לשונו החריפה של הרמב"ם: "אבל חס ושלום זה הביטוי של הרמב"ם להזכיר שירי החול בהם וסיף הרמב"ם ואומר לא נשמעה זאת בישראל לא מן גאון ולא מן הידיות". מכאן מסיק הרב ולדנברג שאם הרמב"ם מתנגד כל כך לאמירת שירי חול, קל וחומר שאסור לשלב את נעימותיהם בתפילה, ובוודאי שאסור להשתמש בנעימות של "שירי עגבים".

הדובר משתמש באנלוגיה כדי להסביר את חומרת השימוש בנעימות של שירי עגבים בתפילה: כשם שאם אישה בעלת מוניטין מפוקפק תורמת שמלה לבית הכנסת עבור פרוכת והשמלה מזוהה, הדבר אסור משום שזה "מעלה הרהורים לכל בני אדם הרהורים שליליים בתוך בתוך מקדש מערב וזה אסור", כך גם שימוש בנעימות מוכרות משירי עגבים עלול לעורר הרהורים אסורים בקרב המתפללים.

הדובר מביע צער על כך שהוא שומע חזנים בבתי כנסת ספרדים ואשכנזים המשלבים נעימות כאלה ומרגיש חסר אונים לשנות זאת, כיוון ש"זה פסע הנגע".

2. איסור שמיעת זמר לאחר חורבן בית המקדש על פי הרמב"ם:

הדובר חוזר לעניין האיסור על שירה לאחר החורבן ומזכיר כי הרמב"ם נשאל שאלה מערם צובה בנוגע לשמיעת שירה עם "שירי האזור הערבים זמר" והשיב: "ידוע שעצם הזמר והניגונים כולם אסורים אפילו אין אומרים עליהם מילים כלל".

הוא מדגיש כי בזמן הזה, אפילו השמעת "מיני זמר כלליים אפילו בלי מילים" אסורה "בגלל החורבן עודנה" ומצטט את דברי הגמרא: "לשמע זמרה תעקר אוזן ששומעת בזמן הזה זמר תעקר".

הרמב"ם מרחיב וקובע שאין הבדל בין שמיעת זמר בכלי נגינה או השמעת נעימות במילים, אלא "כל מה שמביא לידי שמחת הנפש והתרגשותה אסור", תוך שהוא נסמך על איסור הנביא: "אל תשמח ישראל גיל כעמים".

הדובר מציין כי עמדה זו של הרמב"ם עשויה להיתפס בעיני העולם המודרני, כולל העולם הדתי והחרדי המודרני, כ"תשובה מוזרה מאוד קיצונית, מאוד אנטי אומנותית, מאוד נגד נפש האדם אשר מתענגת על הזמר".

הדובר מנסה להסביר את הגישה הקיצונית של הרמב"ם על ידי הטענה כי "כוח תאווה זה צריך לקופשו ולמונעו ולמשוך ברנו ולא שיפעל וחיי מתו". הוא מסביר כי "בזמר יש גירוי יצרים בנעימה כנעימה. ואת היצר צריך לכבוש ולא לתת לו אפשרות לחיות. כי אם אתה נותן לו אפשרות לחיות, הוא יכבוש אותך. לא אתה אותו אלא הוא יכבוש אותך".

הרמב"ם מודע לכך שישנם יחידים שעשויים לטעון שהם מסוגלים לשמוע זמר מבלי להיות מושפעים לרעה, אך הוא קובע: "ואין משגיחים באחד היוצא מן הכלל שאומר אני עשיר את הזמר ולי לא יקרה. לי זה לא יגר את הריי אומר הרמב"ם אני מאמין לך אבל כמה יש כמוך שמעתים כמותו אשר זה מביא או לידי שמירת הנפש ומהירות התפעלות להשגת מושכל או קניעה לדברים אלוהים אני מאמין לך שאתה יש לך נפש אלוהית ואתה מתענג על זמר ומתעלה מעלה מעלה אני מאמין אני לא לא מלגלג עליך אני מאמין אבל הוא אומר כמה יש כמוך השאר הם ברמה רדודה מניין הנעימה מעבירה אותם למחוזות אחרים, למחוזות של גירוי יצרים".

מכאן מגיע הרמב"ם ל"כלל כלל גדול מאוד": "לפי שדיני התורה לא נכתבו אלא לפי הרוב והרגיל שדיברו חכמים בהוה וכבר בארו לנו הנביאים זאת ואמרו בגנותם השימוש בחלד מלכולה". כלומר, דיני התורה ודיני חכמים נקבעים על פי הרוב, ורוב בני האדם עלולים להתגרות משמיעת זמר. לכן, חכמים גזרו איסור לשמוע זמר, במיוחד בקרבת המקדש (שגם לאחר החורבן יש לו מעין צל של קדושה), כדי שלא "נתדרדר מדרדרים לגרווי יצרים ולמטיר".

הדובר מסכם כי האיסור כולל שמיעת זמר בכלי נגינה ונעימות של חולין, ובטח לא של "עגבים", ובוודאי שלא על ידי אישה. הוא מדגיש כי כל דין ודין תורה וחכמים מבוסס והגזרות אינן סתמיות אלא נועדו להגן על האדם מפני השפעות שליליות.

מסקנות מרכזיות:

• קיימת מחלוקת בין קהילות ישראל בנוגע לשילוב נעימות חולין בתפילות. מנהג יהודי תימן שמרני יותר ואינו מאפשר זאת.
• הרב ולדנברג אסר שילוב נעימות חולין, ובפרט נעימות של שירי עגבים, בתפילות.
• הרמב"ם בתשובה בסימן רכ"ד מתנגד באופן נחרץ לאמירת וניגון שירי חול במסגרת דברי שירות ותשבחות, בשל גזירת חכמים על שירה לאחר החורבן.
• הרמב"ם אוסר באופן גורף שמיעת זמר וניגונים, אפילו ללא מילים, לאחר החורבן, כיוון שהם מעוררים שמחה והתרגשות שאינן ראויות לתקופה זו ועלולות לגרות יצרים.
• איסור זה מבוסס על העיקרון שדיני התורה נקבעים על פי הרוב, ורוב בני האדם עלולים להיגרר להרהורים ולמעשים שליליים עקב שמיעת זמר.

הדובר מביע צער על התופעה של שילוב נעימות חולין בתפילות בימינו ורואה בכך פגיעה בקדושת התפילה.