נשבע שלא יעשן לעולם וניחם על שבועתו, האם מתירים לו השבועה בנסיבות אלו?

תמצית מקורות בנושא התרת שבועות עקב חרטה וחשש לעבירה

מסמך זה מסכם את הנושא של התרת שבועות, תוך התמקדות במקרים בהם אדם נשבע ונפגע מכך, או כאשר יש חשש שאדם יעבור עבירה אם לא תותר לו שבועתו. הדיון מתבסס בעיקר על ציטוטים מתוך "הטקסט שהודבק", המביא מדברי השולחן ערוך, הרמ"א ודעות נוספות בפסיקה ההלכתית.

נושא מרכזי: התרת שבועה בדיעבד עקב חרטה וצורך הגוף

המקור פותח בסיפור אדם שהתחיל לעשן סיגריות, ניזוק מכך, נשבע בשם השם שלא לעשן לעולם, אך סבל ייסורים קשים עקב כך וטען שגופו התרגל לעישון. הוא פנה לרב בשאלה האם להתיר לו את השבועה.

• עמדת השולחן ערוך: השולחן ערוך קובע שאין מתירים שבועה או נדר אם ההתרה תגרום לעובר על איסור, אפילו איסור דרבנן. "נאמר בשולחן ערוך שאין מתירין לו את השבועה כשהטרת השבואה או הטרת הנדר תגרום לכך שהוא יעבור על איסור לא רק איסור דאורייתא אלא אפילו איסור דרבנן אין מתירין לו את השבועה או את הנדר". הוא מביא דוגמה של נדר לשחוק, שלכתחילה אין להתיר, ובדיעבד הדעות חלוקות לגבי תוקף ההתרה.
• הגהת הרמ"א: הרמ"א מבהיר כי לכתחילה אין לשאול על התרת נדר בשם השם אלא אם כן יש "דוחק". "ומכל מקום לא ישאל עליו לכתחילה אלא מדוחק". עם זאת, הוא מציין את העיקרון שמכירים בהתרת נדרים ושבועות, אפילו שנשבע בשם השם.

התרת שבועה כאשר המשך קיומה עלול להוביל לעבירה

השאלה המרכזית המתעוררת היא האם יש להתיר את השבועה במקרה של השואל, שסובל מאוד וטוען שלא יוכל לעמוד בה.

• עמדת הרמ"א במקרה של "מכשול": הרמ"א מביא בהגהה ביורה דעה (סימן רכ"ח, סעיף ט"ו) שאם יש "מכשול" בנדר, כלומר חשש שאדם יעבור עבירה אם לא תותר השבועה, מתירין לו לכתחילה. "אה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא הטרה מתירין לו לכתחילה". במקרה כזה, עדיף להתיר את השבועה (שעליה נאמר "לא יחל דברו" - איסור דאורייתא) מאשר שהאדם יעבור עבירה אחרת כתוצאה מחוסר היכולת לעמוד בשבועתו. עם זאת, ישנה הסתייגות שלא להתיר שבועה שיש בה "התרתו מדנוד עבירה", כלומר, אם האדם רוצה להתיר את השבועה כדי לחזור לחטא. הרמ"א מסתמך על דברי הריב"ש בעניין אדם שנשבע לא לשחק בקלפים ורצה לחזור לסורו.
• הדגשה על זהירות בהתרה: הרמ"א מציין שהמתיר צריך להיות זהיר שלא לסייע ביד העוברים עבירה. "ובלבד שלא יעשה עבירה גדולה כזו שהוא יעבור על שבועה שנשבע בשם השם והוא עובר עליה. וזה איסור תורה, לא יחל דברו. אז ועוד שזה שמתיר לו, אולי הוא מסייע בדע עוברי עבירה. זה איסור קל יותר. קל יותר מוטב כך מאשר ההוא יעשה עבירה."

הסכמת הרמב"ם לעקרונות אלה

הכותב תוהה האם הרמב"ם יסכים להלכות אלה, ומגיע למסקנה שכן. הוא מביא מדברי הרמב"ם בהלכות שבועות (פרק א', הלכה י"ג) על מקרה בו אדם נשבע על דבר ונשבע שלא להתיר את שבועתו. במקרה כזה, יש להתיר קודם את השבועה השנייה (שלא להתיר) ואז את הראשונה. הדבר מלמד על הזהירות הנדרשת בהתרת שבועות ועל ההבנה של הרמב"ם את הצורך למנוע מאדם לעבור עבירה. "יוצא איפה שהמתיר צריך להיות זהיר, לא לסייע בידו לעבור עבירה. ולכן ראים הדברים שרבנו הסכים למה שכתוב בדברי בדברי השולחן ערוך והרמה בעניין הטרת שבועות שיש בהם נד עבירה שיש בהם נדמוד עבירה".

מקור ההתרה ומהותה

הכותב מדגיש כי עניין התרת השבועות אינו מפורש בתורה, אלא נלמד מ"פי השמועה" ומ"פי הקבלה" ממשה רבנו. התורה, בהיותה "תורת חיים", הבינה שיש לקדש את דברי האדם ("לא יחל דברו"), אך גם הבינה שאם המנגנון של קדושת הדיבור יהיה בידי אנשים פזיזים ורגשנים, יש צורך לתת להם אפשרות חרטה ולפתוח פתח להתיר להם את שבועותיהם במקרים המתאימים, אך רק לצורכי מצווה ולא לצורכי עבירה. "ולכן אין ספק שהתורה היא תורת חיים והבינה שיש לקדש את דברי האדם לא יחל דברו אבל גם הבינה שאם אתה מוסר מנגנון כזה קדושת הדיבור בידי בני אדם פזיזים רגשנים שממהרים לנדור ולשבוע ולסנדל את עצמם בקבלים ש יתרים צריכים לתת להם אפשרות שאם תחרטו שאז הנדר בטל מעיקרו הם התחרטו או לפתוח להם פתח שחרטה לעזור להם כדי להתיר להם אז נמלא לטובתם או לתועלתם אבל כל שזה לא לטובתם או לתועלתם לא נעמיד את המנגנון שקיבלנו משה רבנו לצורכי עבירה אלא נשתמש בו אך ורק לצורכי מצווה".

מסקנה

מהמקור עולה תמונה מורכבת של דיני התרת שבועות. מצד אחד, קיימת חשיבות רבה לקיום שבועה, במיוחד כשנשבעים בשם השם. מצד שני, הפוסקים הכירו במקרים בהם המשך קיום השבועה עלול להוביל לנזק או לעבירה, ובמקרים כאלה ישנה אפשרות להתיר את השבועה, במיוחד כאשר יש חשש ממשי ל"מכשול" ולעבירה גדולה יותר. עם זאת, ההתרה לעולם לא תינתן כדי לאפשר לאדם לחזור לחטא. ההחלטה הסופית תלויה בשיקול דעתו של הרב המתיר ובנסיבות הקונקרטיות של המקרה.