האם מותר לעקר כלבה נקבה?

. הסתייגות עקרונית מגידול כלבים ביהדות:

הדובר פותח בהצהרה עקרונית לגבי גידול כלבים ביהדות השורשית: "שגידול כלבים איננו מן הדברים שהיהדות השורשית מתפחת". הוא מסביר זאת בכך שיש דברים חשובים יותר לטפח, כמו ילדים וחברים נאמנים, וכי טיפוח ערבות יהודית חשוב יותר מטיפוח יחסים עם בעלי חיים. הוא תוהה: "מה גרם שבעוונותינו המרובים אפילו מדובר בקלבש קטע?" ומוסיף: "סוף סוף הכלבים יש להם חיים כלביים. מה יראו ילדיו בהתרועות בין הכלבים ובין הכלבה הזו? זה הרי מה שיראו יום יום. כלום זהו הח שאנחנו רוצים עם כל הכבוד." הדובר מביע חשש מההשפעה השלילית של גידול כלבים על הילדים, כולל בעיות היגייניות. הוא מסכם חלק זה באומרו כי "מן הראוי לדעת שיש אור החיים יהודי יהדותי שורשי מלא תכנים מלא שורשים שיגרום לה הרבה סיפוק לבני הבית הרבה מעבר להתעסקות עם בעלי חיים ואפילו נאמנים ואפילו חמודים".

2. בחינה הלכתית של סירוס כלבים:

לאחר ההקדמה העקרונית, הדובר פונה ישירות לשאלת ההיתר לעקר את הכלבה. הוא מציין שהווטרינרים המליצו על כך עקב ריבוי הילודה ופגיעה בהיגיינה. הדיון ההלכתי מתחיל בסוגיה מהגמרא (חגיגה דף יד עמוד ב) העוסקת בשאלה מה בן זומה אמר על הללו שנכנסו לפרדס ושאלו על סירוס כלבה וכלב. הדובר מצטט את הפסוק: "ובארצכם לא תעשו" ומביא את פירוש רש"י לפיו השאלה על סירוס כלב נובעת מכך שסירוס הוא אחד מהמומים הפוסלים בהמות טהורות לקורבן, וכלב עצמו אסור למזבח, אפילו כתחליף לקורבן ("אפילו חליפיו אסור למזבח משום מחיר כלב אסור לסרסו או לא").

הדובר מסביר שבן זומה השיב שאסור לסרס, כי התורה אסרה "להפסיד את כלי הזרע", במיוחד בארץ הקודש. הוא מצטט את דברי רבנו בספר המצוות (לא תעשה שסא) לפיהם הוזהרנו "מלהשחיט איברי התשמיש של השכרים מאיזה מין שיהיה מבעלי החיים ושווה בזה האדם וזולתו". הדובר מדגיש שהאיסור הוא מדאורייתא לגבי זכרים, בין אדם לבהמה (טמאה וטהורה) ובכל מקום, למרות שנאמר "ובארצכם לא תעשו" - שמפי השמועה למדו שהאיסור נוהג בכל מקום.

3. הבחנה בין סירוס זכר לנקבה:

הדובר מציין שרבנו פוסק כי "והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור כלומר פטור אבל אסור". מכאן עולה שהאיסור לעקר נקבה הוא מדרבנן, להבדיל מסירוס זכר שהוא מדאורייתא.

4. שיקולים להיתר עיקור כלבה במקרה הנדון:

לאור העובדה שהאיסור על עיקור נקבה הוא מדרבנן, הדובר מביא דיון משנים קודמות עם הרב יוסף (מוזכר בספר "יביע העומר") בנוגע לאישה עם צניחת רחם שהרופאים המליצו לכרות את רחמה (עיקור) עקב צער גדול. במקרה ההוא, הרב יוסף התיר זאת עקב הצער הגדול. הדובר מזכיר גם את פסיקותיו של הרב משה פיינשטיין בנושאים דומים.

בהקשר של הכלבה, הדובר מעלה מספר שיקולים שיכולים להצדיק היתר לעיקור:

• המלצת הווטרינרים: "נראה שאם השירות הויטריונרי ממליץ".
• מפגעים כתוצאה מריבוי הילודה: "ואם באמת יש מפגעים כתוצאה מכך ריבוי הילודה פגיעה בהיגיינה ועוד כל מיני מיני דברים אחרים שמותר לעשות זאת".
• צער ודאגה עתידיים: "כגודל הצער או הדאגה שמה היא תמליט עוד גורים ועוד גורים. דבר שיחבר את ילדיו להמון המון גורים."
• הצורך למעט בתפלות: "והרי אמרנו שצריך למעט בתפלות כי הרי בתום ליבו הילדים שלו התחברו לכל הדברים האלה."
• בעיות היגיינה ("כל הקרציים האלה")
• הוצאה כספית גדולה: "בינינו ובין עצמנו היום זה גם הוצאה גדולה של התזונה של הכלבים כי הכלבים הפכו להיות יוקרתיים ויש להם תזונת שלהם".

לאור שיקולים אלו, הדובר מגיע למסקנה שיש מקום אפילו לעקר את הכלבה בידיים ("יש מקום אפילו לעקר בידיים"), מאחר והאיסור הוא מדרבנן וההמלטות העתידיות עלולות לגרום לצער, דאגה והפסדים גדולים. עם זאת, הוא מדגיש שיש לשאוף ולראות אם קיימת אפשרות לעקר אותה באמצעות סם ("אבל כמובן כמובן שצריך לשאוף ולראות אם קיימת אפשרות לעקר אותה באמצעות שם הרי הדרך הזו היא הרבה הרבה יותר יעילה"), שכן פעולה זו נחשבת ל"גרמה" ואיסורה דרבנן קל יותר.

5. סיום מאוזן:

הדובר מסיים את דבריו בהדגשה על כך שההלכה היהודית דנה בכובד ראש בשאלות אלו ("ראו גם ראו כיצד אנחנו דנים בחובד ראש אם מותר לעקרם או אסור לעקרם ואין אנו באים בחמת זעם ואומרים הרוג אותם וכל כאלה צ בדברים האלה לא"). הוא מבחין בין השאלה של גידול כלבים לבין השאלה של הריגה או עיקור, ומדגיש שההלכה התורנית מאוזנת ודנה בכל עניין לגופו. הוא מסיים בציטוט של רבי חנינא: "לשם הדבר", כרמז לכך שכל דיון צריך להיות ענייני ולתכלית ראויה.

בסיכום, קטע השמע מציג דיון הלכתי מורכב בשאלת עיקור כלבה, תוך התייחסות לסוגיות עקרוניות הנוגעות לגידול כלבים ביהדות, בחינת המקורות ההלכתיים הרלוונטיים (גמרא ופסיקת רבותינו), והבאת שיקולים מעשיים שיכולים להצדיק היתר במקרה הנדון, תוך העדפה לשיטות עיקור עקיפות יותר במידת האפשר