מדוע שונים דיני לווית האיש הנפטר לבית עולמו מדיני לווית האשה הנפטרת?

אתמול לבינו למנוחת עולמים את אמו של חברנו רבי משה רימי, הגברת רבקה עליה השלום. ואחרי הלוויה באו ושאלו שאלות. אמנם לא, אני נהייתי את לוויה אלא הרב אמר דעתא הוא נהל את הלוויה אבל הלוויה יצאה מבית הקברות עצמו אל הקבר והוא התחיל ישר ב התרחר מכן הובילו את המיטה אל הקבר וליד הקבר הוא אמר את צידוק הדין ולאחר מכן ביקש ממני לומר את ה השקבה ויצאנו לרחבה ועמר את הקדיש בדברי הנחומים ואז מטבע הדברים שאלו איפה הספדים איך זה שכל הלוויה כל כך קצרה בלי מה שרגילים ללוות כ ללכת וכל כיוצא בזה ובכן באמת זוהי הזדמנות להסביר לדור הצעיר את ההלכה ואת המנהג ומה שמצוי אתה ומה שרצוי לעשות במציאות הזאת שמתרגשת עלינו. באמת כבוד גדול הוא ללוות את הנפטרים. וזו הגמילות חסדים של אמת עם החיים ועם הנפטרים. גם מצווה גדולה היא להשפיד את הנפטרים בין אם מדובר בנשים בין הם מדובר באנשים עד כדי כך ש בהספדם של הנשים ובעיקר הנשים הנשואות הדבר מעוגן בדיני אישות שיש חובה על הבעל לממן אם יש צורך תשלום למכוננות כדי לכונן ולהספיד את הנפטרת. זוהי ההלכה התלמודית. זו ההלכה שנפסקה בהרמב"ם בדיני אישות, בדיני נשים ונפסקה באבן העדר. ולמרות כל הדברים האלה, בכל זאת הדין של ליווי הנפטר הזכר שונה מהדין של ליווי הנפטרת הנקבה אלה קבר ובמא הדבר משתנה שאצל הזכר בליוו מביתו לבית קברו מספידים אותו ומניחים את המיטה ברחוב מדי פעם ופעם לצורך הספדים ואילו ה הנפטרת מביתה לבית קברה בדומיה בלי שום הספד והלכה היא שאין מעמידים את מיטת האישה ברחוב רבנו אומר בפרק 12 מהלכות אבל הלכה חמישית כדרך שעושים מעמד ומושב לאנשים במקום נהגו. כך עושים לנשים ומספידים את הנשים כאנשים בכל מקום. אבל אין מניחין מיטת האישה ברחוב לעולם שזה גנאי לאישה אלא סמוך למיתתה קבורתה. באמת דברים אלו של הרמבם מרן השולחן ערוך הביא ביורי דעת סימן שד מ סעיפים א' ב לגבי חובת ההספ שלנשים כ אנשים ולגבי שאין מעמידים אין מניחים מתת האישה ברחוב הביא את זה בסימן ש אלא מה שכאן נבוכו המפרשים איך אפשר מצד אחד לומר שעושים מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו כך עושים לנשים מספידים את הנשים כאנשים בכל מקום ומצד שני נאמר אין מניחים מצד אישה ברחוב לעולם. הרי מעשים שבכל יום שאנחנו נוהגים ללוות את הנפטר ומעמידים את המיטה ברחוב מדי פעם פעם הן לפי מנהגים מסוימים כדי לקיים מעמדות ומושבות והן כדי להספיד מדי פעם בפעם ואם אנחנו יוצרים משוואה שאותה חובה קיימת גם כלפי אישה אז מה זה נקרא שאין מניחין את מיטת האישה ברחוב לעולם על כורחינו שהמעמדות ומושבות וההספדים האמורים כאן אינם מכוונים לפני הקבורה אלא לאחר הקבורה היה להם מנהג של מעמדות ומושבות ואז ורק אז דין האישה שווה לדין האיש אבל לפני הקבורה יש מדרש חז"ל אשר מדייק מלשון הפסוק ותמוד שם מרים ותיקבר שם ודרשו חכמים סמוך למיתתה קבורתה ואין מניחין את מיטת האישה ברחוב כלומר מעת מיתתה מה מטהרים אותה כתבחדין נשים מטהרות אותה מנקות אותה ועשות לה את התכריחים אבל מאז לו אותה בדומיה מביתה לבית קברה בדומיה אין הספדים אין מעמדות מושבות לפני כן אבל לאחר מכן מצווה גדולה מאוד מאוד להביא מכוננות בשביל לכונן לבכות להרבות בבחייה רבנים גדולים מספידים אותה במידה והיא ראויה לכך כמו האיש לכל דבר ועיקר ובאמת ככה היה המנהג בתימן. מורי מעיר ומה שכתב, אבל אין מניחין את מיצת האישה ברחוב. וכך נהגו בתימן המעת. אף על פי שהניחו את המיטה שעה קלה בשעה שאומרים מה שקוראים התר, כי זה מנהג מאוחר לומר היתר. אז מורי כאילו מתנצל על כך שמעמידים את המיטה לשעה קלה לומר את ההיתר. לא הניחו שום מיטה ברחוב להספידה תחלוטין אבל מה שקורה שחלו שינויים בעניין זה כיוון שראו בדברי הרמבם ובדברי שולחן ערוך כשהם שמספידים את האיש כך מספידים את האישה אז היו כאלה שמספידים את האישה ליד פתח ביתה ואחר מכן הם מניחים את נתת האישה ברחוב אבל יש כאלה שכאמור לא ביקור כמו אצל מרים סמוך למיתתה קבורתה והספדים רק לאחר מכן. כאן המקום להעיר מספר הערות בגלל שדינים ומנהגים מתערבבים כאחד. יש נוהגים שבזמן שמלווים את הנפטר הזכר אומרים אוהובחמה כי כיוון שהגבריל מן האישה הוא יצרי. אצלו היצר רע עובד בקבלנות. לכן מתפללים לשם שירחם עליו בדינו. ולפי המקובלים, כיוון שהגבר יש והוא בחייו ראה בהרוריו קרי, אז ואלה לפי הקבלה הם רוחות משוטות. שיכולות להזיק לבנים שנולדו ומלווים את אביהם. אז לכן עושים לו שבע הקפות בבית הקברות לנפטר ומתפללים על על הנפטר. אבל האישה שאיננה יצרית על כל פנים לא בדרגה של האיש ואין לה גדר של הוצאת קרי. אין את שבע ההקפות הליבה דכולם. אין. נהגו גם מסיבה זו. שמשעה שעשו כבר את השבע הקפות ומלווים את הנפטר לקמרו לומר ולבני הפילגשים גם זה מנהג מאוחר שוב בגלל העניין הזה של רוחות רעות שעלולות להזיק את הבנים של הנפטר אבל בקדומות אצלנו לא נעגו לומר לבני הפילקשים לגבר אבל אצל הגברת בוודאי שלא כי אין כל הטעמים האלה נהגו ליד הקבר לומר צידוק הדין. אז אצל הגבר יש כמה וכמה בתים וחלק מהם רחמנ עליו. שוב אנו חוזרים חזרה לדין המרחב על הנפטר הזכר. לכן אומרים רחם עליו. אצל האש לא אומרים כי איננה מחוזקת כיצרית שצריך כל כך הרבה להתפלל שתזכה בדינה. וכן כתוצאה מהעניין הקבלי הזה של הרוחות הרעות שמלוות הנקר היו כאלה שכבר אוסרים על הבנים ללוות את אביהם עד לבית הקברות אבל אצלנו נהגו שהבנים מלווים את אביהם עד אלה קבר אבל אתם רואים שהרבה הרבה מנהגים שהתפתחו הוא תוצאה מאותם רעיונות שנמצאים בקבלה. אמרנו שאצלנו לגבי הזכר אומרים בדרך או הוירחמו בורך ירחמו הכל שיזכה בדין אצל עדות אחרות שלא הכירו דברים כאלה אז יש מהם שנוהגים לומר והיא נועם שזה שיר של פגעים כדי למנוע שוב מאותם מזליקים לפגוע אז אומרים והיה נועם אבל אצל האישה לא שיך להגיד והיא נועם אז מה עשו המציאו לומר שיר השירים בין לאיש בין לאישה ויש כאלה שאומרים אשת חיל אלה מנהגים מנהגים על גבי מנהגים אבל כאמור בדין המקורי אין את כל הדברים האלה אלא בדומיה מלווים את הנפטרת עד אלי קבר בלי שום מסוג שהוא וזה היה מנהג בתימן ואנחנו כאן משתדלים גם כן כמה שאנחנו יכולים אצל התימניות לנהוג כן אם כן איפה זה שיצאו מבית הקברות ולא מן הבית זה היה לתורה א' זו הייתה הוראה שלי כי אביו של חברנו רבי משה שהוא רבי יוסף שהוא תלמיד חכמים צד עצמו יש איש מופלג וחולה הוא כבר בן 103 הוא חולה והורתי שלא ידעו אותו כיוון שחלילה חלילה זה יכול לקרב את מיטתו ואם כן מה היה יותר טוב מאשר לצאת ישר מבית הקברות בין כך היא לא נפטרה בבית בין כך היא נפטרה בית חולים אז למה להביא אותה לבית מהבית לבית הקברות כשבבית הוא נמצא שם אי אפשר יהיה להסתיר ולכן היה זה לטובה שני באמת מבית הקברות הרבניג שבאמת נוהגים שרק ההיתר בלי סתדים בלי שום דבר כפי מנהגנו אבל מן הראוי לציין שצריך להרים את המיטה על הכתף וזה לכבוד לנפטר או לנפטרת ודין הנפטר והנפטרת בזה שווים שמרימים את המיטה בכ על הכתף אצלנו הראש קדימה אצל אחנו אשכנזים והספרדים הראש חורה אבל מרימים על הכתף ורק שמגיעים בקרבת הקבר אז מובילים את המיטה סמוך למותניים בנסיעה סמוך למותניים ולא על הכתף אצלנו כשאני מנהל את הלוויות אצלנו בקרב העדה התימנית אז אני מורה ובא שכיוון שיצאו ישר במכונית מביתה לבית הל לבית הקברות אז שמבית הקברות עד סמוך לקבר שיסאו את המיטה על הכתף לכבוד לכבוד הוא מתקרב אלקבר אז יסאו את המיטה בידיים קרוב למותניים כמנהג אבל אתמול לא נהגו כן כי לא אני נהלתי את הלוויה אבל כאמור זוהי נקודה מאוד מאוד חשובה דבר נוסף אצלנו ה הבנים המלווים את האבא או את ה אמא הם אינם רק קורעים אלא פושטים את השרבול של יד ימנית באופן כזה שמגלים את הכתף. הכתף נגלה חשוף. זה נקרא חליצת כתף. ושמים את היד הימנית על הראש. כל אורך הדרך בכל הלוויה עד עד בקבורה. אבל א בזה אין הבדל בין לאבא בין לאמא. וכך נהגו בחזקיה מלךמקר מתאר כצד הלכו עשרות אלפים חלוצי כתף עליו ומנהג חליצת כתף כאמור שר רק אצל יהודי תימן אבל רק רבי משה אתמול חלץ את הכתף כי הוא מכיר את הדבר הזה אבל לא כולם היום מכירים וגם כשהם מתוודעים זה מוזר להם וולי אבל כאמור שכוחו הוא שמר על העניין הזה של חליצת כתף דבר יפה שהיה הוא זה שבזמן שכבר נקברה ויצאנו לרחבה כדי לומר קדיש ועמדנו לנחם. הרב שנהל, הרבני שנהל את הגלוויה, בדק את האבלים אם הם הם מנעלי עור או לא. וגילה שאחד הבנים הם מנעל אור והוראה לו לחלוץ את המנעל. תלמידי חכמים הם כבר דואגים מראש שהם הולכים עם נעלי גומי ולא עם נעלי עור. כי הם יודעים שמאל הקבורה כבר הם אסורים ומנעלים. אבל אלה שלא יודעים אז נוצר להם שוק מה פתאום לחלוץ את המנעלים. אז הוא אמר תחלוץ כעת הוא בחזור את הרשאי לנעול כי אין לך מנהלים אחרים כדי שלא תנזק. הוא בבית חולצים מחדש את המנהלים היום הרב אין בעיה היום יש מכוניות אתה עולה במכונית כבר מהמכונית אתה יכול לחלוץ את המנעלים אבל ה עוד פן מסוים שבא לידי ביטוי אתמול בלוויה. לסיכום יוצא איפה שבאמת חשוב מאוד מאוד לעמוד על כך לשימור המנהגים. לא בכפייה כי הדברים רגישים מאוד מאוד אלא בדרכנו עם מי שמעוניין בבקשה לא מעוניין הנהגו איך שהם רוצים כי בזמן הפטירה יצר רע מרקד בגלל העניין של רגשות מי מזג שמעמי ארצות מסוגלים להגיב בצורה מאוד לא יפה כלפי הרב וכולי ואז זה נוצר חילול השם וחילול כבוד הנפטר וכולי כיוצא בדבר אצלנו לא נהגו שהאנשים יוצאות ללוויה באתמול מסכנות אנשים הרי לא זה לא התחיל מהבית אלא בית הקברות אז הם מגיעו לבית הקברות אבל לפחות היו צריכות לשמור על מרחק אז באמת באולם הם שמרו על מרחק, אבל כשהתקרבו לקבר כבר לא כולם שמרו על מרחק וזה לא טוב. הדברים האלה משתקחים. אז גם כאן בדרך הנועם צריך להעיר מה שניתן ניתן מה שלא ניתן לא ניתן. וזוכר אני שבאחת הלוויות בירושלים הגענו אז מורי זכרו לחיי העולם הבא עמד ליד הקבר של אישה ואמר את צידוק הדין. פתאום הסתערה בהסטערות רבתי אחת הבנות של המנוח א של ה של המנוחה של המנוח אז כבר לא זוכר הסתערה הסתערות הייתה עם חולצה לא צנועה והם מכנסיים לא צנועים פילסה לה את הדרך דחפה את הגברים מה זה אבא שלי זה אמא שלי אני כבר לא זוכר מה התבטעה רוצה להיות ליד הקבר כי זה רגשות צוערות והיא כשהגיעה למורי לא יודעת מה זה מורי לא מורי חפה אותה בצורה כזו והגיעה אליו זה והדבר הנפלא שיכולת לראות אצל מורי מי שהכיר אותו ברוב הוד וכבוד באצילות שלו אז הוא לא יודע מה מה קורה כאן אז ככה הוא מסתכל בצורה כזו בהסתכלות סולידית מתבוננת ככה חזר לפני העורף המשיך את הצידוק הדין ולא ישף הוא לא יסף כאילו כאילו איזה משהו נפל מן השמיים והמשיך הלאה אבל לפני העורף והמשיך את הציד הדין. ללמדנו שיש כבר גורמים צעירים היום שעליהם נאמר בגלל בורותם ושעירים מיר קידושם מראים בישין מזיקים מסכנים ולא דעת אבל מן הרגע שיש מישהו שיסביר מה שנתם לשמור זה דבר הכי טוב רבי חנאג שם הדבר