"אין אדם מעז פניו בפני בעל חוב", האם חזקה זו קיימת תמיד?
האם רשאים להפעיל חזקה זו בכל תחומי דיני הממונות או להגבילה לעסקי ההלוואות?
מדוע חייבו את המודה במקצת חובו שבועה מן התורה והרי יכול היה לכפור בכל?
הכלל הגדול בהלכה בתביעות הממוניות: "המוציא מחבירו עליו הראיה", מדוע א"כ תקנו חכמים שבועת הסת לנתבע?