האם רשאים הכהנים לשאת כפיהם כשלרגליהם נעלי גומי?
האם תקנת חכמים נתחמה דווקא לסנדלים או לכל מנעל ולא דווקא של עור?
היש חובה על הכהנים לעלות על הדוכן ברגלים יחפות אף ללא גרביים ?
שאל השואל ואמר האם מותר לכהנים לשאת את כפיהם כשהם במנעלי גומי אשר באו איתם מביתם ועולים לדוכן שהם עם נעלי גומי.
והתשובה:
בוודאי שלכתחילה לא, אלא שכאן המקום להסביר מדוע אסור לכהנים לשאת כפיהם עם מנעל, זוהי תקנה של רבן יוחנן בן זכאי בברייתא במסכת סוטה דף מ עמוד א' נאמר אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שהתקין ריב"ז, מאי טעמא? לאו משום כבוד ציבור? אמר רב אשי לא, שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו ואזל הדר למיקטריה ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא, כלומר שמא תיפסק לו רצועה מהסנדל שלו ויתפנה לטפל בשעת נשיאת כפיים בקשירת הרצועה שהותרה ובנתיים הוא לא נושא כפיו יחד עם הכהנים והבריות ירננו ויאמרו בן גרושה או בן חלוצה הוא. לכאורה, התקנה הזו היא מיוחדת אך ורק לסנדלים עם רצועות שיש בהן את החשש הזה, אבל לא כן, הפוסקים הביאו תקנה זו, רבנו בפרק ארבעה עשר מהלכות תפילה וברכת כהנים הלכה ו' כתב: ומתקנת ריב"ז שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים, כלומר רבנו הוסיף מה שלא כתוב בברייתא, אלא עומדים יחפים, משמע שני דברים, א. לאו דווקא סנדלים אלא גם מנעלים צריך לשאת כפיים שהם יחפים. ב. כתוצאה מהתבטאותו זו צפה ועולה השאלה אם מותר לכהנים לשאת את כפיהם שהם עם גרביים, האם הם צריכים לחלוץ את גרביהם שיעמדו יחפים או לא? אך בין כך ובין כך מדברי רבנו משמע שאין הבדל בין מנעלים לסנדלים.
הטור אורח חיים בסימן קכח סעיף ה כתב: וכן מצוותו לחלוץ מנעליו שזוהי מתקנת ריב"ז שלא יעלו לדוכן עם מנעליהם. הרי שהטור בכלל אינו כותב סנדלים אלא מנעלים, משמע שאע"פ שהתקנה הייתה בסנדלים היא כנראה כללה בעת שהתקינו אותה כללו את הכל מכל כל. נכון שהעילה לתקנה הייתה רצועה של הסנדלים אבל בשעה שתיקנו את התקנה לא חילקו בדבר ואמרו שהכהנים יעלו יחפים ולכן לא בסנדלים ולא במנעלים.
מרן השו"ע בסימן קכח סעיף ה אומר: לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים אבל בבתי שוקיים שרי, כלומר מרן הבית יוסף בשו"ע העתיק את לשון הטור שאסור לעלות במנעלים משמע לא משנה בין עם רצועות או בלי, אומר המשנה ברורה בסעיף קטן ט"ו גם מנעלים בלא רצועות אסור ולא פלוג רבנן. אז אם כן איפה לפי מרן ובעקבות הטור משמע לא משנה סנדלים מנעלים, אסור.
והרמ"א הוסיף וכתב: ויש מחמירים אם הם של עור, כלומר בעוד שמרן התיר לכהנים לשאת את כפיהם בגרביים זה מה שנקרא בתי שוקיים, אומר הרמ"א שיש מחמירין שלא לשאת כפיהם בגרביים אם אותם גרביים הם של עור. וברור שגרביים של עור זה לא גרביים שהוא מתהלך בהם ברחובות ובשווקים אלא יש מעליהם מנעל או סנדל, אך בגלל שהם עור הם מתייחסים לזה כאילו זה מנעל ומחמירים. המשיך הרמ"א וכתב ונהגו להקל במקצת מקומות. כלומר שיש כמה מקומות באשכנז שנהגו להקל בבתי שוקיים, דהיינו גרביים של עור.
אנחנו רואים שאם עד כדי כך מדקדקים בעניין של הגרביים בוודאי שבמנעל לא משנה מה סוגו אסור. וכתב המשנה ברורה בסעיף קטן יח: ונהגו להקל במקצת מקומות ומכל מקום בבתי שוקיים שלנו, כאן הוא אומר על מגפיים, אין להקל משום כבוד הציבור, וגם במנעלים של גומי שלנו שקוראים ערדליין גם אינו נכון מטעם זה. הנה שגם נעלי גומי אוסר מטעם זה. כתבו האחרונים ואין נכון לעלות לדוכן יחף ממש שהוא דרך גנאי שאין רגילים בזמן הזה להילך יחף לפני גדולים אלא פרוזמקאות של בגד וכן המנהג. המשנה ברורה לכאורה אסר כל נעלי גומי אפילו מבד.
והציץ אליעזר שהיה הרב של בית חולים שערי צדק בכרך יד סימן יא הוא דן בתופעה שהייתה שם של חולים מצוי מאוד שחולים כהנים נכנסים לתפילה בנעלי בית של עור, או בנעלי בית של בדים ויש בהם סרוכים ובלי גרביים תחתיהם ושרוצים לעלות לדוכן יש שלא מסכימים לחלוץ נעליהם האלה מפחד להצטננות ואסור לעלות לדוכן עם נעליים. אז כאן הציץ אליעזר דן שהיו באים בנעלי בית של עוד או בנעלי בית של בדים ולכאורה היה צריך להתיר נעלי בית של בדים בשופי, ואעפ"כ הוא לא מתיר כ"כ ואומר שבגלל שהם חולים ובגלל המציאות הזו אני ממליץ לשאת כפיהם על גבי קרקע ולא על גבי הדוכן. ונסביר: מי שיעיין בספר יחווה דעת של הרב עובדיה יוסף סימן יג הוא מביא שיטות שלפיהם אימתי הגזירה או התקנה על הכהנים שלא לשאת את כפיהם במעלים ובסנדלים ושלא יעלו לדוכן שהם עולים ואז זה גלוי, אבל אם זה על גבי קרקע זה לא גלוי ומותר. ז"א שיש שיטה הלכתית כזו. אמנם רבנו העתיק לשון התלמוד לא יעלו לדוכן, אבל כבר מארי העיר ובצדק שבתימן לא היה אף בית כנסת שהיה לו דוכן שמוגבה שהכהנים עולים אליו, אלא דוכן האמור כאן זוהי הרחבה שלפני הארון לפני שספרי תורה, ולזה קראו דוכן שלי שום עליה בלי שום הגבהה, אז שלא יעלו הכוונה שלא יבואו לדוכן, לאו דווקא עליה במובן של לעלות.
יוצא שלפי שיטתנו ולפי מנהגינו אין הבדל בין אם אתה על גבי קרקע לבין אם אתה למעלה בכל מקרה יש תקנה שאין לחלק בה שאסור לשאת כפיים לא במנעל ולא בסנדלים, אבל כאמור מאחר ויש שיטה כזו אז הציץ אליעזר וגם הרב עובדיה יוסף שדן בענייני חיילים מצאו להקל בשעת הדוחק לא לכתחילה אם ישאו את כפיהם על גבי קרקע בבחינת כדאית אותה שיטה שאמרו שעל גבי קרקע אין גזירה כדאים לסמוך עליהם בשעת הדחק לחיילי צה"ל חולים וכו'. אבל לבני אדם בריאים אסור גם לא על גבי קרקע לכתחילה וכל שכן אם מדובר שיש דוכן מוגבה והם עולים לדוכן שלפי שיטתם אסור. נכון שערוך השולחן בסימן קכח סעיף יב נוטה להקל בנעלי גומי אבל רוב מורי ההוראה לא נטו להקל בנעלי גומי אע"פ שערוך השולחן אומר הנה נעלי גומי בתשעה באב ויוה"כ מותר, הורו אותם מורים ובכללם הרב עובדיה יוסף שאמרו לא, גם ביוה"כ וגם בתשעה באב צריך לחלוץ גם את נעלי הגומי ולעלות לדוכן שהם בלי מנעלים, ז"א יש את ערוך השולחן שמקל אך ראינו את המשנה ברורה ועוד פוסקים שלא מקלים.
ולכן במיוחד בנעליים שבני אדם באים מביתם לבית הכנסת לא שבית הכנסת הם נועלים נעלי גומי, בכל זאת היינו צריכים לבוא לומר לחלוץ נעליים שמא יש מתחתיהם צואות וכו' ובאמת בתימן נהגו להיכנס לבית הכנסת בלי מנעלים אבל בסופו של דבר ברוב הארצות לא כך נהגו וגם אנחנו היום לא נוהגים כן, אבל שואל השואל ואומר, לפחות הכהנים ששם יש תקנה שלא ישאו את כפיהם אלא יחפים שלא יעלו עם נעלי גומי, ויש בטענה הזו משהו, אבל לגבי יחפים או גרביים נראים הדברים שבאמת כמו שפוסקים אומרים שהדברים תלויים במנהגי המקומות, מקום שמגונה להופיע יחף לחלוטין אז ישאו כפיהם עם גרביים, מקום שאין גנות ללכת בלי גרביים אלא זה דבר מצוי, הרי אין לנו אלא דברי רבנו שאומר יחפים, פשוטו כמשמעו, כלום.
כך יוצא לסיכום, עם גרביים של בד עדיין הביסוס גדול מאוד שמותר ואולי לפי קהילות מסוימות צריך להיות עם גרביים מבד, אבל עם גרבי עור באנו למחלוקת וראינו שהרמ"א מחמיר ורק מציין שהיו מקומות שנהגו להקל ובוודאי שעם נעליים על כל סוגיהם אסור לרבות נעלי בד שלכתחילה וודאי אסור, ורק לחולים או לחיילים התירו בשעת הדוחק וגם אז אמרו שיהיו על גבי קרקע ולא על הדוכן.