אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי', האם המגמה בתקשורת ובטקסים ציבוריים לעורר את הבכי ביום הזכרון סותרת הלכה זו?

תמלול אל ערוך

שאל השואל ואמר האם נכון לנהוג במנהגי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בשיטה ובדרך אשר נוהגים בה בכלי התקשורת וכן בטכסים הציבוריים ואשר מאפיין אותם הוא הניסיון לפתוח פצעי עבר ולעורר את הבכי על ידי פריצת נימים ורגשות מאוד מאוד קרובים בין החלל ובין קרובי משפחתו. והוא טוען שיש אמא שבנה נהרג לפני עשרות שנים, וכל אימת שמגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היא כבר מכינה את עצמה לקראת היום הזה. מתקשה לאכול. מתקשה להתנהג בצורה נורמטיבית אלא מכניסה את עצמה לצער ולבכי ואין לומר שעולה אל הקבר וכיוצ"ב. ואז הוא אומר, האמנם דבר זה מותר או אסור מבחינה הילכתית?

ואמנם, רבנו פסק כפי שנאמר בגמרא בפרק יג מהלכות אבל הלכה י: אין בוכים על המת יתר על 3 ימים. ואין מספידים יתר על 7. במה דברים אמורים בשאר העם? אבל תלמידי חכמים הכל לפי רוב חוכמתם, ואין בוכים עליהם יותר מ- 30 יום. שאין לנו גדול ממשה רבנו וכי ויתמו ימי בכי אבל משה. וכן אין מספידים יתר על 12 חודש. אין לנו בחוכמה גדול מרבנו הקדוש ו- 12 חודש נספד. וכן חכם שבאה שמועתו לאחר 12 חודש, אין סופדים אותו. אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי. שנאמר, אל תבכו למת ואל תנודו לו. כלומר יותר מדי. כלומר, תבכו, תנודו לו, אבל לא יותר מדי. שזהו מנהגו של עולם והמצער עצמו על מנהג העולם הרי זה טיפש אלא כיצד יעשה? 3 לבכי, 7 להספד, 30 יום לתזכורת ולשאר החמישה. וכן, מרן שולחן ערוך יורה דעה סימן שצ"ד כתב את הדברים הבאים: אין מתקשים על המת יותר מדי, וכל המתקשה עליו יותר מדי, על מת אחר הוא בוכה. כלומר, מרן הוסיף מדברי האגדה, מדברי המדרש שחס וחלילה שמי שמתקשה על מתו יותר מדי, חס ושלום נענש ונפטר לו עוד מישהו, ולכן כל המתקשה עליו יותר מדי – על מת אחר הוא בוכה. אלא שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת ולגהוץ. וכן ערוך השולחן כתב את הדברים הבאים, אין בוכים על המת יותר מ- 3 ימים, ואין מספידים יותר מ- 7, במה דברים אמורים בשאר העם? אבל תלמידי חכמים הכל לפי חוכמתם. ומכל מקום, אין בוכים עליהם יותר מ- 30 יום, שהרי אפילו על משה רבנו לא בכו יותר. פשוט מביא את כל מה שרבנו כתב במרן, השמיט בשביל הקיצור, וכן אין מספידים יותר על 12 חודש. ושעל רבנו הקדוש הספידו 12 חודש ולא יותר. וכן חכם שבאה שמועת פטירתו אחר 12 חודש, אין מספידים. אמר דוד, שאול... ולאו דרכיה למספד. הלאה, ואל יתקשה אדם על מתו יותר מדי. שנאמר אל תבכו למת, ואל תנודו לו. כלומר, יותר מדי שזהו מנהגו של עולם, והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טיפש, אלא כיצד יעשה? כך אמרו חכמים. להספד – 3 לבכי, 7 להספד, 30 לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא, אה, אתם רחמנים יותר ממני וכל המתקשה על המת יותר מדי על מת אחר הוא בוכה, חס ושלום. כאן הוסיף את מה שמר"ן השמיט שוב, למען הקיצור. כי כאילו זה קריאת תיגר נגד הקדוש ברוך הוא. ושוב הוא מביא דוגמא שהיתה אישה, שכנתו של רב הונה, הבו לשבעה... מת חד מניהו, הבייט כבכייה. אותה אמא מסכנה היתה בוכה על כך שנפטר לה בנה, אבל בוכה יותר מדי. שלל הרב הונה, לא ת... אסור לעשות ככה. והשגחה בה, לא שמעה לו. אז נאמר בגמרה והוא ממשיך ואומר, שחס וחלילה כתוצאה מכך נפטרו לה בניה, מדוע? משום שהמשיכה לבכות יתר על המידה. ומשום כך כאמור, אסור להתאבל יתר על המידה. עד כאן רבותי מבחינה הילכתית עקרונית. אבל למעשה עלינו לדעת שבעוונותינו המרובים הדור שלנו רחוק מתורה ומצוות. לא כולם חס ושלום, אבל הרבה מאוד רחוקים מתורה ומצוות. וגם אורח חייהם הוא גובל בהרבה, הרבה התמקדות סביב האני, סביב העכשיו, סביב הקריירה. הלו תראו, אחרי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמתאפיין בבכיינות, בדמע, בכאב והכל, במידי ברגע שמתחיל יום העצמאות, ליל העצמאות, מיד שמחות עם השתוללות. המעבר חד מאוד, בלתי מוסבר מבחינה הגיונית, מעבר חד. מילא אם עושים את זה במעבר מדורג, אבל מעבר חד. זה אומר שבאמת אנחנו חיים בעוונותינו המרובים בתרבות מערבית מוטעית שכשאנחנו חיים, אנחנו חיים את עצמנו, אנחנו חיים את הרגע, את העכשוויות. תפוס ככל יכולתך. ולכן, מה לעשות? כדי שבני אדם קצת, קצת יתבוננו צריכים לחזור ולראות את החיים באמת, את המתים, את הנהרגים, איך אמרו חכמנו משנה אבות: דע, תזכור שלושה דברים ואתה בא לידי עברה. מאיין באת, לאן אתה הולך וכו'. אז אולי הדברים האלה יישרו אותנו. לא שזה רצוי, אבל מה לעשות? בנסיבות האלה, כנראה שאלה הם הדברים המיישרים דור שנשאב לתרבות מערבית שהיסוד שלה הוא לא ערכי, הוא לא דתי אלא חומרי, אדמי ולכן כנראה שאולי זה התרופה שלו עד שנזכה שבאמת נתנהג לפי אורחות היושר וחוכמת הקודש של בורא עולם. זו הסיבה רבותי שנבין, שהמקובלים ברוב חוכמתם, באמת, ראו מה לעשות? קם דור, לא יודע בין ימינו ובין שמאלו, אז מה חשבו? כדאי באמצעות המתים להחיות את החיים שבחייהם נחשבים למתים. ואז אמרו להם, אדוני, תאמר קדיש, תתפלל, תעלה לקבר וכו'. ועיניהם רואות ולא זר. שאנשים רחוקים מתורה ומצוות בגלל העניין הזה של קדיש והשכבות ולהתפלל ולעלות לקבר. יש כאלה שמיישרים קו, יש כאלה שעדיין מתחברים אל האמונה בצורה כזו. כנראה זו התרופה שלהם. ולכן מורי ורבותי אין מקום להתיר. אין גם מקום להוכיח כי צריך והמשכיל בעת ההיא ידון, כלומר, אנחנו מבינים את הצורך שלהם בדבר הזה. בתוך תוכנו, אין אנו מסכימים לדרך הכללית הזו, כי יש לנו תורת חיים. היא אשר מנחה אותנו, כיצד להתנהג ברגעי אמת, בשמחות, באבל, בכל, ועל פיה נתנהג כי היא המובילה אותנו לחיי אמת ונצח. אבל אסור בשום פנים ואופן לבוא ולהוכיח אותם ולקטרג הם לא יבינו מה שאתה מדבר. הם יחשבו שאתה מזלזל בכל מה שהם מקדשים. תן להם לעשות את הדברים האלה, עד שלאט לאט יתיישרו ולעבודת השם יתברך, והקדוש ברוך הוא ימחה דמעה מעל כל פנים.