היש שינוי בברכה אם קבע סעודתו על לחוח?

שאלה שכבר עסקנו בה בעבר, ואנחנו נזקקים לה עוד פעם כעת, משום שהוא שמע מפי רב מאוד חשוב שהוא מידידנו שהוא מדייק מתשובת רבנו הרמב"ם שלכאורה כן צריך לברך המוציא על הלחוח וכיון שלא הספקתי לדבר עם אותו רב חשוב, לכן אינני מציין את שמו, אבל נראה מה היא הבעיה או מה היא הסיבה שגרמה לאותו רב חשוב לנטות מהוראה ברורה של מורי שמברכים על הלחוח בורא מיני מזונות גם אם קבע על זה סעודה.

ובכן רבנו בפרק שלישי מהלכות ברכות הלכה תשיעית כתב את הדברים הבאים, ביחס לדברים הבאים מחמת הסעודה, פרק רביעי לפי מיטב זכרוני, אכן פרק רביעי רבותיי הלכות ברכות הלכה יב, שם כתב רבנו: דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה אינם צריכים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם אלא ברכת המוציא שבתחילה וברכת המזון שבסוף פותרים הכול שהכול טפלה לסעודה, ודברים שאינם מחמת הסעודה שבאו בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, ודברים הבאים אחר הסעודה בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם.

ומורי שם בהערה באות כג' שהיא הערה מאוד ארוכה, ארוכה מארץ מידה, אבל בעמוד תקנ"ג מורי כותב בהגדרת דברים הבאים מחמת הסעודה כתב רבנו [שעליהום וסדרוהם**] בעמוד פה' ומביא את ההגדרה – ולאחר מכן מורי מביא תשובה של רבנו בעניין על גבאיב** נשאל רבנו על הגבאייב ומורי בסוגריים כותב תרגם רבנו סעדיה גאון בשמות טז' לא' צפיחית גבאייב כלומר על המן נאמר והוא כצפיחית בדבש, ורבנו סעדיה גאון תרגם צפיחית גדאייב, ורבנו נשאל על גבאייב זה בסימן ריג מהדורת בלאו שמה דן רבנו על הגאבייב ואומר את הדברים הבאים: שמגישים אחר האוכל על השולחן וכל הדומה להם ממה שדרך בני אדם להתמתק בהם כי הגאבייב האלו מתוקים מאוד, אחר האוכל, ומה שדינו לברך אליו אחר אכילתו בורא מיני מזונות אם הביאו אחר הסעודה על השולחן, האם טעון ברכה לפניו או לאו? והשיב, כל מה שמגישים אחר גמר אכילת הלחם אומר מורי אף על פי שלא סילקו את הלחם ולא כהתוספות וזהו הנקרא לאחר הסעודה הרי זה טעון ברכה לפניו ולאחריו ואפילו היה מחמת הסעודה, כלומר ממה שדרך בני אדם להתמתק בו לאחר הסעודה ואין ברכתו משתנת אלא מברך עליו הברכה הראויה לו, אילו נאכל לבדו בפני עצמו, ודעו, כך רבנו אומר, ודעו כי הצפיחית פת היא, נקשיב להגדרה – פת היא וחייבת בחלה, ולפיכך כשהיא נאכלת לבדה אחר הסעודה אינו מברך עליה בתחילה ואין לייחד לה ברכה בסוף כי הרי היא המוציא כמו סעודה, אבל הצפיחית הממולאים המטוגנים הרי הם לדעתי בכלל פת הבאה בכיסנין ואחר שנאכל לאחר הסעודה מברך עליהם בתחילה בורא מיני מזונות.

כלומר אומר רבנו בתשובתו זו הצפיחית הבצקית שאם היא נאכלת בלא המילוי דבש שבתוכה היא פת היא חייבת בחלה ועל זה אומר אותו רב חשוב כי אכן באמת צריך לברך על הלחוח המוציא כי היא פת וזה מדוע? שהרי צפיחית היא גדאייב כך הוא לומד את ההבנה בדברי רבנו, ומחזק אותו חברנו יוסי פרחי שהוא שאל את סבתו איך היא עושה את הגדאייב והיא אומרת שהיא עושה כמין לחוח ואחר כך שמה בזה דבשים מיני ממתק וכיוצא בזה, אז יוצא אפוא לכאורה שרבנו מתייחס אל הגאדייב בשלב שזה בצק לפני הנחת המילוי ועל זה הוא אומר שזה פת חייבת בחלה, ובשלב שיש בו מילוי דבשי אז זה בורא מיני מזונות כדין פת הבאה בכיסנין, כבר על אתר יכולים לשאול: הרי מורי הביא את התשובה הזאת, מורי בכבודו ובעצמו במפורש בפרק ג' הלכה ט' שם הוא כותב מפורש שהלחוח הבצק שלו דליל מאוד ויוצקים אותו על גבי המחבת וזה הופך להיות כדרך בישול אז לכן מברך עליו בורא מיני מזונות אפילו בקבע סעודתו, אז לפי מורי שהביא את התשובה הזו לא שט ליבו לדברי רבנו כאן? קצת קשה.

אבל דומה מורי ורבותיי, שיש כל מיני גדאייב. יכול להיות שיש כאלה שעושים גאדייב ברמה של לחוח עם מילוי. אבל הגדאייב שעל זה רבנו מדבר כאן בתשובה, אומר רבנו הם פת וחייבים בחלה ולהתחייב בחלה לא מתחייבים על בצק דליל שניצוק רק על עיסה גושית, "ראשית עריסותיכם" עיסה שיש בהם טמטום, אטימות, אבל לא עיסה דלילה שהיא ניצוקת, וגם אפילו מורי בשמות כשהיא את התיפסיר צפיחית בדבש מורי תרגם את התיפסיר וכתב כלבביות, כך כתב מורי בצפיחית בדבש אז אומר מורי כתב הרב-כי הוא רקיק מצות, אה סליחה, לפני כן, צפיחית בדבש כלביבות בדבש, ואז כתב מורי בהערה כתב הרב"ה כי הוא רקיק מצות והנה כשיכול שהנה הוא כצפיחית בדבש וכו' כלומר היה להם כנראה עוד גדאייב שהם בכול זאת בצק, שהוא בצק רך אבל לא דליל עד כדי יציקה, יש לי קושי של מהרש"ו כלפאשי בערך 'צפח' מביא צפחת הוא משתמש בלשון ליצוק, אבל כאמור זה המקום היחיד בכל המקרא 'צפיחית' וכאן רבנו סעדיה גאון כתב גדאייב ורבנו מביא גדאייב ורבנו מדבר שזה פת החייבת בחלה.

כאן המקום להעיר מדוע אנחנו סוברים בביטחון גמור שעל הלחוח זה חייבים רק בורא מיני מזונות ולא חייבים בהפרשת חלה? כי התורה אומרת "ראשית עריסותיכם" הפרישו את החלה זה ראשית עריסותיכם, ורבנו בספר המצוות כתב במפורש "עיסה", ספר המצוות סימן קלג' להפריש תחילה מכל עיסה ולתנה לכהן ובפרק חמישי מהלכות ביכורים מצוות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן, וזה לא עיסה שלחוח זה לא עיסה זה דליל זה ניצוק, ואנחנו מוצאים בפרק שמיני: המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל היא בידו, ואומר רבנו "אמיתי מפרישין החלה?  כשייתן המים ויתערב הקמח במים, מפריש החלה ממנו מתחילת הדבר הנילוש שנאמר "ראשית עריסותיכם" והוא שלא יישאר שם קמח בערבה שלא נתערב במים שיעור עומר כלומר רבנו מדבר נכון אפשר להפריש עוד בזמן הטלת המים על הקמח זה ראשית עריסותיכם אבל אז אומר מורי זה עדיין לא טבן רק מה אפשר להוציא משם כבר את החלה אבל מתי האמת מפרישים את החלה כשזה הופך להיות גושי, ממש גלגול ושתגלגל בחיטים ויתערבב הקמח במים עד שתטמטם בשעורים ותעשה כולה גוף אחד רק בנסיבות כאלה יש טבן ויש חיוב של הפרשת חלה לכן נראה לנו הדבר פשוט שאין חיוב הפרשת חלה על בסיס דלילי נכון שמורי בהליכות תימן בערך לחוח אז הוא מתאר 'מקצת לישה' אבל במתכונים שקראנו בגוגל אין זכר ללישה אלא ערבוב של מים וקמח ונותנים לו זמן לתפוח אבל כאמור הכול ניצוק הכול דליל וכן אמיתי באמת חייבים בהפרשת חלה? רק כשזה עיסה, נכון שאפשר כבר בראשית העיסה להפריש חלה אבל בסופו של דבר היא עיסה, אבל כל שסופה שאינה עיסה אלא דלילה אין בכלל שום חיוב של הפרשת חלה, והואיל שרבנו דיבר שהיא פת וחייבת בחלה אז הגדאייב שעליהם הוא מדבר זה גדאייב שהם בכל זאת במצב של עיסה בוודאי לא דלילה ובוודאי לא ניצוקת וכנראה מה שיוסי פרחי ראה אצל סבתו – סוג אחר של גדאייב שלא על זה דיבר רבנו הרמב"ם.