האם יפה עושה התקשורת שמסקרת בזמן אמת ארועי לחימה עם האוייב?

והתשובה: זו איננה דרך היהדות. זוהי דרך שגויה ומסוכנת מאוד. כביכול בשם 'חופש הביטוי' ו'זכות הציבור לדעת' התקשורת אשר דווחת נתונים ואירועים בכל רגע נתון ומקלקלת מאוד. נזקה רב מתועלתה, אם בכלל יש לה תועלת בשידורים חיים.

ע"פ דרכה של תורת ישראל אשר על המלחמה - למלחמה. אשר על הבית - לבית. דהיינו כל אשר בבית ובעולם המלאכה טוב שיתמקדו בנעשה בבית. אפילו כשיש שלל מהמלחמה היו מחלקים ממנו גם לאלה שבבית כמו אלה אשר במלחמה. זאת מפני שיש חשיבות גדולה מאוד לאלה אשר בבית שממשיכים לקיים את חיי השגרה, את התשתית הכלכלית, הקיומית. והזקנים והללו אשר זמנם פנוי ואינם על המלאכה, מתקבצים לתפילות כדי שתהיה סיעתא דשמיא לכוחות הלוחמים.

זו דרכה של היהדות. שום דבר לא יפסיד העם אם לא ידע את התוצאות בכל רגע נתון אלא אחרי זמן מסויים כשלפי שיקולים צבאיים מדיניים ניתן לשחרר אינפורמציה. ולהפך, מלחמה אשר נעשית בחשאי שהאוייב אינו יודע כלל ועיקר מה מתרחש אצלנו, יש לה יתרון עצום! ברגע שהאוייב יודע מה קורה הדבר הוא רע מאוד! ממש פגיעה בביטחון האזרחים והחיילים.

התקשורת מעודדת את האויב

צאו וראו, התקשורת מראה כיצד נפגע בית, איפה הפגיעה, ואיך האישה הלכה לממ"ד, וכיצד זה נהרג, וכיצד נפצע החייל באוטובוס, הבתים שנהרסים בשדרות, בנתיבות, באשקלון, בכל רגע נתון מכל חזית. אז האוייב המר והנמהר שואב נתונים ועדויות מכל הצלחה כזו שבעיניו היא הצלחה בלתי יתואר.

לא משנה להם שעמם סובל. כל המבנה האישיותי שלהם הוא אחר לגמרי, מלא נקמה ואלימות. ולכן כל שהם יכולים להיתלות באיזה שהוא הישג זה מה שנותן להם עידוד גדול מאוד.

איפוק תקשורתי - זה כח!

חכמים עשו השוואה בין שעת האכילה ושעת המלחמה. כך אמרו "שעת אכילה כשעת מלחמה" זהו פתגם ששגור בפי הזקנים ומקורו בזוהר וכוונתו כוונתו שיש סיכון אם מדברים בזמן האוכל.

כך דרשו גם פסוקים במשלי פרק כג "כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ". הכוונה, אם אתה מכובד ומוזמן ללחום (לאכול לחם) אצל מושל. אל תהיה וולגרי, אל תהיה תאוותן, אל תמהר לאכול. בין תבין אשר לפניך - תראה מה מגישים, איך מגישים, אל תמהר להגיש יד לאוכל. "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" אם אתה גרגרן, אם אתה תאוותן, שים סכין בלוע שלך ואל תמהר. אל תמהר, כי זה לא מתאים. אתה נמצא בפני מושל, אתה נמצא בבית מלכות. " אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים" - כל שכן שאתה צריך לראות אם הכיבוד הוא כיבוד אמיתי או כיבוד בלתי אמיתי וכו'. ובשולחן ערוך אורח חיים סימן קע נפסק כך להלכה "אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט". אבותנו היו מאופקים ובאמת לא נהגו לדבר בזמן הסעודה כלל ועיקר.

דרשו הדורשים כי תשב ללחום את מושל - כשאתה נמצא במלחמה, בין תבין אשר לפניך, תהיה מאופק, תהיה שקט, תתבונן תפעל בשום שכל. כי יש סיכונים. ושמת סכין בלועך, אל תדבר. שים סכין בלועך. ז"א המלחמה צריכה להתאפיין בשקט, באיפוק, בשום שכל ולא בדרך הזו.

מלבד שהתקשורת החופשית מדווחת לאוייב על הישגיו במרכאות ומתדלקת את מכונת המלחמה של האוייב, יתרה מזו, היא יוצרת מציאות שהיא מרתקת המונים לאמצעי התקשורת במקום לעבוד, במקום לאכול, במקום לחיות חיי שגרה. היא מתסיסה ויוצרת מציאות של תגובות רגשיות נזעמות מצד העם. הלחץ הזה של העם מגיע אל הללו שצריכים לקבל החלטות ואולי יביא את מקבלי החלטות לקבל החלטות שגויות, בגלל לחץ של רייטינג מצג העם. זה הרי דבר ברור, כיוון שהתקשורת פועלת משני הכיוונים - היא משדרת לעם, ומשדרת מה העם אומר. ואז זה עלול לאבד את האיזון ואת השקילות ובדברים אלו צריך שיקול דעת.

לחץ תקשורתי גורם להחלטות מדיניות שגויות

מפן נוסף של העניין, בגלל התקשורת החופשית אז ראש הממשלה ושר הבטחון וכל אלה שמנהלים את המדינה, נמצאים בביקורת צולבת על ידי אנשי התקשורת. שואלים אותם שאלות בראיונות, למה ככה ולמה ככה, ובעזות, אפילו לא בצורה מנומסת. ואז עומד לו ראש הממשלה אחרי בקשת המחילה, ושוגה. הוא מתנצל בפניהם ואומר להם, רבותי, אני לוקח לעצמי סיכון מבחינה ציבורית, אני לא רוצה מלחמות. מלחמה תהיה, אם תהיה, לכשתהיה, בלית ברירה. אבל מה שאני יכול למנוע, אובדן חיילים ואזרחים, אני אעשה הכל כדי למנוע. האוייב יודע זאת, ושומע זאת באמצעי התקשורת ואז ברור לו במאת אחוזים שמדינת ישראל לא הולכת למלחמה כי היא לא מעוניינת במלחמה. כי היא שוקלת שיקול על כל חלל שהוא נופל. והואיל ואותם לא מעניין כמה הם נופלים, כמה הם נפגעים. זה לא מעניין אותם, כמה עמם סובל. זה בכלל לא עם, זה אוסף של בני אדם. לא היו עם ולא מתנהלים כמו עם. וגם לא יהיו עם אם הם ימשיכו להתנהל בדרך הזו של גדודים גדודים שמתנהלים בכוח ואלימות. כתוצאה מכך האוייב ממשיך בעזות.

ההססנות הצבאית - תוצאה של ביקורת תקשורתית

עוד לא היה דבר כזה, שלמעלה מ- 500 שיגורים שיגרו וממשיכים ועוד מאיימים. כל זה מדוע? משום שהם יודעים, שצה"ל לא יצא למלחמה. ולא עוד אלא אם הוא יוצא למלחמה הוא מודיע להם בטלפון תתפנו. ואז הוא לוחם נגד עצים ואבנים.

ברור מעל לכל ספק, שגם אנחנו לא מעוניינים בשפיכות דמים. אבל אם אתה מחליט שבבית הזה יושבים מסיתים ומדיחים מה לי על ידי כלי זין, מה לי על ידי לשון והסתה. מה אתה נותן לו התראה? הוא צריך לדעת שהוא מועד לפורענות, דמו בראשו, כי הוא מחרחר מלחמה. אז אין מה לעשות. כל השיקולים שמנחים את הצבא ואת המדינאים שלנו, הכל בגלל הביקורת המופרזת של התקשורת שאז ידיהם מוגבלות.

לכן, לסיום, אנחנו חוזרים ואומרים נכון מאוד שיש יתרון עצום בדמוקרטיה, בחופש ביטוי. אמרתי לא פעם שע"פ היהדות זה לא רק חופש ביטוי, זה חובת ביטוי. למרות הכל, צריך להיות ריסון עצמי. לא צריכים לגרום לכך שיהיה חוק שירסן את התקשורת, זה רע מאוד.

אני סמוך ובטוח שאם יעשו משאל האם מעוניינים אזרחי ישראל בשידור אונליין צמוד, על כל ההתנהלות הצבאית והמדינית. אני בטוח שרוב העם יאמר לא. אם כן, אנו שואלים את אנשי התקשורת ועורכי החדשות, האם אתם רוצים לשרת אותנו או לשרת את עצמכם כדי שיהיה צידוק לקיומכם ולרייטינג? אם אתם רוצים לשרת את העם - תשאלו אותנו מה טוב לעם ומה לא טוב לעם. לכן צו השעה שיעשו משאל עם ודיונים בכנסת על הדבר הזה. זה מזיק לעם ועובר כל גבול.

הלוואי שילמדו מתורת ישראל. אם היו לומדים תורת ישראל והיו מבינים שיש לא רק חופש ביטוי, אלא חובת ביטוי אבל השאלה איך להתבטא, מתי להתבטא, מה להתבטא, אז היינו עם חכם ונבון. לא רק עם חכם ונבון, אלא עם אשר כל מי שרואה אותו רואה כי שם ה' נישא עליו ויראו ממנו. יהי רצון שה' יתברך ידבר שונאנו תחתינו, יצילנו מכל צרה וצוקה, ויתן לנו שלמות רוחנית ושלום בארץ במהרה בימינו.