שריפת גופות הנפטרים וכבוד האדם בתורת ישראל

ראשית לכל דבר, נמסור מודעה רבה, מדובר באמת באישה גדולה מאוד, עתירת זכויות, אשר התייסרה ייסורים גדולים מאוד. הן בכך שבעלה היקר באדם אילן רמון ז"ל נהרג בחקר החלל באסון מעבורת החלל קולומביה, ובזמנו זכיתי ללכת ולנחם אותה. ולאחר מכן בנפול עליה בנה אסף רמון ז"ל, שהיה טייס גיבור חייל והוא מהגדולים שאין יכולים לעמוד במחיצתם. ולאחר מכן, היתה ידועה בפעילותה הגדולה והענפה למען כלל ישראל ואוכלוסיות חלשות ולקידום עניינים מאוד חשובים, נפלה למשכב במחלה ומסרה את נשמתה לבורא כשהיא בסה"כ בת 54 שנים.

אין מי שיכול לעמוד במחיצתה מבחינת ייסוריה, ואין אנו יודעים מה היתה המציאות שאליה היא נקלעה כשהיא צוותה את הצוואה הזו. מאוד יכול להיות שלא היתה מחוברת לאנשים שיכלו לומר לה מה בין קבורה ובין שריפה. יתכן שהתחברה לאיזה שהיא תפיסת עולם מסויימת, מבלי שנתנו לה להבין את ההבדל בין זה ובין זה.

בין כך ובין כך, לא עליה אנחנו מדברים כלל ועיקר, כי מי מאיתנו יכול בכלל לעמוד במחיצתה. אבל אנחנו מדברים אל שלומי אמוני ישראל הללו שנוהגים לפי ההלכה ואשר מעריצים אותה ובצדק, שהם שואלים מה עמדת ההלכה ביחס לעניין הזה של שריפת גופה.

מהבחינה ההלכתית אנחנו אומרים שלפי ההלכה שריפת גופה היא דבר אסור. נסביר במה דברים אמורים.

יש מה שנקרא מצוות קבורה, ובגמרא מסכת סנהדרין בבלי דף מו' עמ' ב' שאלו מה הדין אם אדם מצווה שלא יקברו אותו? ושם התפלפלו בגמרא מהי התכלית של הקבורה? האם למנוע ביזיון או בשביל שיהיה לאדם כפרה? ונאמרו ראיות לכאן ולכאן ולא הוכרע העניין.

הרמב"ם פוסק להלכה (הלכות אבל יב א) את הדברים הבאים: "ההספד, כבוד המת הוא; לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר המקוננים והמקוננות, וסופדין אותו.  ואם ציווה אל תספדוהו, אין סופדין אותו.  אבל אם ציווה שלא ייקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה:  שנאמר "כי קבור תקברנו" (דברים כא,כג)". כלומר, הקבורה אצלנו זה מצווה. ולכן, אם אדם מצווה שלא יקברו אותו, ההלכה קובעת שלא שומעים לצוואתו זו, לא מקיימים את צוואתו זו. זו גישתה של ההלכה.

בירושלמי כתובות יא' הלכה א', מביאה הגמרא מצב שבו אדם גוסס שעומד למות מצווה שתי צוואות בפעם אחת, שלא יקברו אותו ושיקנו שדה פלוני לפלוני. ולאחר מכן נפטר. ושם נאמר, אם אין שורפים אין נותנים. כלומר, הדבר פשוט שלא שורפים. לא מקיימים את צוואתו. שם דנו כיוון שהוא אמר גם את העניין של נתינת המתנה לפלוני, האם התבטלה מקצת הצוואה התבטלה כולה לענייני הממונות או לא? אבל רואים בעליל שדבר פשוט שלא שומעים לו לשרוף את גופתו.

במדינת ישראל עדיין אין חוק המסדיר את ענייני הקבורה. אבל, הגיעו לבית המשפט שני מקרים ובית המשפט אמר, שאם אדם ציווה שישרפו אותו צריך לכבד את צוואתו. כלומר, באנו למחלוקת בין ההלכה ובין הגישה של בית המשפט האזרחי. שההלכה אומרת, שאם אדם אומר שלא יקברו אותו, הוא גם יהודי וההלכה היא מורת הדרך שלו ולכן אין שומעים לו, אלא קוברים. ואם אמר שישרפו אותו, שאין שומעים לו ואין שורפים אותו. זו עמדת ההלכה. בעוד שלפי ביהמ"ש מכבדים את צוואתו.

לאחר שנחשפנו לעמדה המשפטית ולעמדה ההילכתית כאן עלינו לציין דברים חשובים שחבל שיש מאחינו שרחוקים מתורה ומצוות לא שמים לב אליהם. יש מקרב אחינו שאינם שומרים תורה ומצוות, לא רבים, מעט מאוד, אשר הם דוגלים בשרפה. והרי מאחר ומדובר באחים נאורים, אנשים משכילים, הרי כל מי שיעיין בהיסטוריה יראה ששריפת הנפטר באה מקרב חוגים אליליים שאמרו שבשעה ששורפים את הגופה של נפטר, אז מתגלה האליל. ולכן תמצאו גם בעולם הנצרות שליד הכנסיות יש בתי קברות. וגם כשאדם נפטר מכניסים את הנפטר לתוך הכנסיה, שם עושים לו טקס השכבה. כלומר, בקרב האלילות היה קשר כאילו להתגלות האל, האליל, דווקא בזמן הפטירה. בעוד שאנחנו רחוקים מאמונות אלו.

אנו מאמינים שאדם נברא בצלם אלוהים. דהיינו, הקדוש ברוך הוא נתן לו שכל לבחירה חופשית ותורה, כדי שיזכך את נשמתו האלוהית. כדי שבסיום חייו בעולם הזה יזכה להיות בנשמתו הטהורה, בעולם האמת והנצח. ולכן, אצלנו הגוף מהווה נרתיק לנשמה האלוהית. כמו שארון ספר התורה, מהווה נרתיק לספר הקדוש. משום כך, כשם שהיו הכהנים נושאים את ארון הברית על הכתפיים, כן אנו מורים ובאים שבזמן שלוקחים את הנפטר לקבורה לשאת את המיטה על כתפיים. גם כשנושאים קצינים וחיילים שנהרגו, אזי נושאים אותם בני אותה דרגה על כתפיהם, כי זה לכבוד ולתפארת שהנרתיק הזה שימש נשמה גדולה. לכן, חלילה כששורפים את הגופה, זה כמו ששורפים גליונות של ספר תורה. ספר תורה מכיל בתוכו הגדים נפלאים מאוד, "ואהבת לרעך כמוך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תיקום ולא תיטור", "לא תחמוד אשת רעך", ועוד ועוד. וכשאתה שורף את הגופה הזו, כאילו אתה שורף את הגיליון של ספר תורה שיש בהם הגדים נפלאים. לכן היהדות מאוד מאוד נגד שרפת הגופה ובעד הקבורה.

נכון, מצאנו שאצל שאול בספר שמואל א' פרק לא' יב' שנאמר "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן (ששם נפלו בקרב) ויבאו יבשה וישרפו אתם שם". אז לכאורה, הנה מלכים ובני מלכים ושורפים אותם. אבל נאמר בהמשך, בפסוק הבא "ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים". ראשית הרי ברור שלא מדובר בשריפה כמו היום בה מכניסים את הגופה לכבשן עם טמרפטורה גבוהה באופן כזה שכל הגופה עם העצמות הופכים להיות אפר. מפרשים מסויימים אמרו, לא שרפו את הגופות אלא את כליהם. כי יש הלכה ששורפי את כלי המלכים, כדי שלא ישתמשו בכליהם להראות כבוד והדר למלכים שלא משתמשים בכלים שלהם. כך גם פסק הרמב"ם בסוף הלכות אבל:"מלך או נשיא שמת, יש להן לשרוף מיטתו, וכל כלי תשמישו; ואין בזה דרכי האמורי, ולא משום השחתה: שנאמר "בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך המלכים ישרפו לך" (ירמיהו לד,ה). כלומר, שורפים את כלי תשמישו כדי שזר לא יהנה מהם, כי המלך הוא גדול ונערץ ודווקא בגלל ההערצה שורפים את כליו, אבל לא את גופתו. ויש מפרשים שהסבירו ששרפו את גוויותיהם כיוון שהם נמצאו כבר עם ריקבון מסריח מאוד, אז שרפו רק את הבשר. ואילו את העצמות הביאו לקבורה וצמו על כך שבעה ימים. כלומר, הצטערו וצמו על שנאלצו מטעמים הגיינים וכבוד הגוויה לשרוף את החלק הבשרי שבהם. כי גם זה אסור אבל בנסיבות שהיו אז נאלצו לשרוף.

הנביא עמוס אומר נבואת זעם על אומות העולם, לא רק על עם ישראל. "על שלושה פשעי מואב... על שורפו עצמות מלך אדום". שימו לב, לא רק את הבשר בלבד אלא את העצמות. זה מנהג גויי. והנביא זועק על הדבר הזה.

נמצאנו למדים, כי אכן ע"פ תורת ישראל, שריפת הגופות היא איננה כהלכה ואין לשמוע לאדם שמצווה לשרוף את גופתו.

הדבר הנוסף בהקשר זה, שהרי בשואה הנאצים ימח שמם וזכרם, הרגו בתאי גזים ושרפו את הגופות בכבשנים. לפחות מהבחינה הזו היו צריכים להתרחק, שלא להידמות לאותם דברים נוראיים שעברו עלינו בהיסטוריה היהודית, ועברו על האנושות ביחס לעניין הזה של שריפת גופות.

לכן אמרתי שאני כל כך תמה על אחים יקרים שהם רחוקים מתורה ומצוות, שהם מצווים לשרוף את גופתם, היו צריכים להתרחק מכך כפי שציינתי שהמקור לדרך זו היא בתפיסה האלילית.

אין לי צל של ספק שרונה הנערצת והמוערכת לא מספיק ידעה את כל העניין מה זה שריפת גופה, מה היחס לקבורת גופה. היא אישה יקרה עם נשמה גדולה רבת זכויות. משפחתה יקרה מאוד, היא סובלת ייסורים רבים מאוד, ולכן כל מה שאמרנו לשלומי בני ישראל שומרי ההלכה שמצד אחד לא יפסיקו להעריץ אותה כי היא מופת ודמות לדוגמא. מצד שני בנושא הזה של שריפת גופה, שידעו להיבדל מדרך זו, זה דבר שמבחינת היהדות יש לנו מה לומר הרבה מאוד בעניין הזה כפי שאמרנו בתמצית.

ה' ינחם את המשפחה היקרה נחמה שלמה ולא יוסיפו לדאבה עוד, ובנחמת ציון ינוחמו.