האם נכון היה להעניק טיפול רפואי לסאיב עריקאת למרות עוינותו האקטיבית למדינת ישראל, מהי עמדת ההלכה?

הדילמה סביב הטיפול הרפואי באויב
לאחרונה ניטש ויכוח בין בני אדם: *האם נכון עשתה ממשלת ישראל שהחליטה לאשפז את סאיב עריקאת, אשר ידוע כאחד משונאי ישראל, המעודד את השהידים ופועל ללא לאות כדי לפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל*? עכשיו, כשהוא כרע ונפל בגלל מחלת הקורונה, ובני משפחתו ביקשו שאכן יטופל בבית חולים ישראלי – שכן הם סומכים על המיומנות והידע שלהם, שאפשר שיצילוהו – נשאלת השאלה: האם זה מוסרי ונכון להיעתר לבקשה, כפי שנעתרה ממשלת ישראל בחיוב? או אולי, מאחר והוא שונא ישראל, לא צריך להיעתר בחיוב לשאלה זו? אלה אומרים בכה ואלה אומרים בכה. מהי עמדת ההלכה בעניין זה?

*היחס לעמלק ולאויב בשדה הקרב*
ובכן, הדבר פשוט שאם מדובר בעמלקי, אז יש לנו את הדוגמה המופלאה של שמואל הנביא, שהיה עדין נפש וירא שמיים בתכלית. בזמן ששאול השאיר את אגג, חס עליו ולקח אותו בשבי, הרי שמואל קיים בו את מצוות "מחה תמחה את זכר עמלק" ושיסף אותו. זה משום שאצל עמלק יש ציווי מיוחד: "כי מחה אמחה את זכר עמלק". כיוצא בדבר, אם אדם פעל נגדנו במלחמה אקטיבית, אזי בשעה שהובס והוא נמלט – מצאנו את יעל. סיסרא נמלט משדה הקרב לאחר שהייתה לו תוכנית מאוד מסוכנת לחצות את ארץ ישראל מטבריה עד חיפה, דרך הר תבור, ולגרום לכך שכל כיבוש ארץ ישראל על ידי יהושע יתאפס וילך לאיבוד, ובכך ישתלטו על עם ישראל ויחזירו את שליטתם על ארץ כנען. אלא שהקדוש ברוך הוא, למרות שהיה משבר מנהיגותי ורוחני גדול באותה תקופה, סייע בידינו והצלחנו להביס אותו. הוא נמלט משדה הקרב והגיע ליעל אשת חבר הקיני, שהייתה מקורבת אליו, כדי להינצל, לנוס ולהימלט. היא אכן איכסנה אותו אצלה, אבל הפילה אותו חלל על ידי שהשקתה אותו חלב ונתנה לו להבין שהוא יכול להתענג. בסופו של דבר הוא כרע, נפל, נרדם – והיא הרגה אותו. בכך סייעה לגרום לכך שצבא הכנענים יתפזר, יראה ששר הצבא שלהם כבר נגמר, והסכנה חלפה מעל עם ישראל. זאת אומרת, רואים מכאן: מלחמה זו מלחמה. אפילו שהוא לא עמלקי, ברגע שהוא נלחם בי, אני לא צריך להציל אותו. אני צריך, כמו שאומרים, לסיים את המלחמה, ואפילו בדרכים של רמייה והונאה, כי אין לדרוש יושר כלפי מישהו ששונא אותך ורודף אותך.

*ההבדל בין שדה הקרב למערכה הדיפלומטית מול הפלסטינים*
עד כאן שתי הדוגמאות האלה, אבל דומה שלמרות כל הדברים האלה – שונה המצב בנסיבות הללו. נכון, סאיב עריקאת נמנה על שונאי ישראל, צוררי ישראל האקטיביים ולא הפסיביים. אבל עינינו רואות ולא זר, שהסכסוך הפלסטיני הזה עמנו נמשך מזה עשרות שנים, מלפני קום המדינה ועד עתה. הפלסטינים יותר ויותר מתחפרים בעמדתם, למרות שמדינות ערב (בהתחלה מצרים וירדן) כרתו שלום עמנו – שאז כבר כאילו חזית ההתנגדות הערבית שתמכה בהם אינה קיימת במלואה – ועכשיו גם יש גל של אמירויות שכותתות שלום עמנו, וזה יימשך. למרות הכל הם בשלהם.

וזאת מדוע? בגלל שתי סיבות:
א'. מדובר בעם של עקשנים מאוד גדולים. 
ב'. לצערנו הרב יש להם תומכים מקרב בני עמנו באידיאולוגיות, שאחרי בקשת המחילה, אינן נכונות. הם פשוט נתנו להם להבין שהם עם, נתנו להם להבין שהם ריבונים על הארץ הזאת. ואז אמרו להם: "אתם יודעים מה? לצורך השלום בואו ונתחלק חצי חצי". אבל תוכנית החלוקה היא יותר גרועה, כבר הציע אותה האו"ם לפני מלחמת השחרור, ואנחנו הסכמנו לה, הסכמנו גם למודל החלוקה של אז. וככה כל פעם יותר ויותר גלשנו למלחמות בגינם עם מדינות ערב. מלחמות מתמידות איתם בגלל הטרור הנמשך, כי כאמור, העקשנות ממש נמצאת בתוך דפוס התנהגותם, וזה גם מגובה על ידי "אחים שטועים" שנותנים להם את התמיכה בעניין הזה.

והייתי מעיז לומר שיש עוד גורם שלישי, לא פחות משני הגורמים הללו: המנהיגים של הפלסטינים מושחתים. הם מתעשרים על חשבון בני עמם, עובדים עליהם שכאילו הם מדברים על לאומנות ועל זכויותיהם הלאומיות וכולי. ולמעשה הם חיים ומתעשרים – הם וצאצאיהם – והעם שלהם (שלפי ההגדרה שלהם הוא "עם"), אותם אנשים שהם מונהגים על ידם, חיים לצערנו הרב בתת-תנאים ובמצבים קשים.

*ההכרעה: מלחמה של פסיכולוגיה ותודעה*
לכן, לאור כל הדברים האלה, קו המחשבה אומר בצורה כזו: אנחנו צריכים לגרום לכך שלא יתקיים בנו "הלנצח תאכל חרב". וכמו שאנחנו עובדים ולאט לאט בסיעתא דשמיא מצליחים לפורר או למסמס את ההתנגדות הערבית כלפינו בגין הסכסוך שלנו עם הפלסטינים, כך גם ניתן לאט לאט – "אבנים שחקו מים" – לעבוד על ההתנגדות הפלסטינית, גם על ידי מבצעים כאלה. כי בסופו של יום, נניח שהוא יינצל כתוצאה מהטיפול שלנו, יהיה קשה לו לחזור או להוביל מאבק אקטיבי נגדנו. אמנם יימצאו אחרים שיעשו זאת, זה ברור שיימצאו אחרים, אבל בכל זאת קולות אחרים יישמעו. במיוחד בעידן התקשורתי הזה, שיש בו תקשורת חברתית וגם המודרנה חודרת יותר ויותר בקרב הערבים הפלסטינים, אפשר שזו תהיה עוד תרומה ועוד תרומה לשנות את ההתנגדות העיוורת הזו, שבגללה אנחנו משלמים מחיר יקר במלחמה שאין לה סוף.

כך נראים הדברים: מבחינה הלכתית, מאחר ואין לו דין עמלקי, ומאחר ואין לו דין כמו סיסרא שחזר משדה הקרב, אלא מדובר באדם שפועל במישור הדיפלומטי (אף שהוא פועל בצורה ארסית כלפינו ואפילו כאמור מעודד שהידים וכיוצא בדברים האלה) – כיוון שהמאבק והמערכה הזו איננה רק צבאית, אלא היא גם מדינית והיא גם פסיכולוגית-חברתית, *יש מן הראוי לנסות לתת לו את הסיוע הזה*. הצליחו – הצליחו; לא הצליחו – לא הצליחו. אבל כלפי העולם זה ייתן תרומה כלשהי למסמוס עוצמת ההתנגדות הפלסטינית כלפינו. והקדוש ברוך הוא יסייענו לעשות רצונו.