קל לנו להושיט יד זה לזה בשעת צרה. האם נדע לחלוק גם כשהים פולט אל החוף את רכוש מצרים, וכל אחד יכול לחטוף לעצמו? הדרך מן הים למרה מעמידה את השאלה הזאת לפנינו.
אחרי שירת הים של הבוקר, כדאי לשאול את עצמנו: כשיש די והותר, האם גם אז אנו דואגים זה לזה כפי שאנו דואגים בשעת מצוקה?
מדוע התארכה הדרך ממצרים?
הדרך הקצרה לארץ כנען עברה בארץ פלשתים. מה יעשה עם שרק אתמול היה משועבד, כשיראה צבא יוצא לקראתו? נשים וטף עמו, ואין לו צבא שיוכל להגן עליו. הוא עלול לשוב למצרים מרוב פחד. משום כך הוליך אותו הקב״ה בדרך ארוכה יותר. אלא שגם שם באה שעה שבה הים לפניהם ומרכבות פרעה מאחוריהם. המצרים פירשו את החנייה על שפת הים כמבוכה, וראו בה הזדמנות להכות את היוצאים.
משה צעק בתפילה ונענה: ״מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו״. לאן ייסעו? הרי לפניהם ים. כאן נצטווה משה להרים את מטהו. מה שמטה ביד אדם אינו מסוגל לעשות, נעשה באותה שעה בנס. לכך נאמר ״ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון״. ואילו כשבא עמלק אמר משה ליהושע לבחור אנשים ולצאת להילחם, והוא והעם נשאו תפילה. גם בבואנו לארץ נדרשים כוח ורוח, היכולת להגן על עצמנו והאמונה המלווה את המעשה.
מה ראו ישראל כשעלו מן הים?
לפי המסורת, שנים עשר שבילים נבקעו בים, שביל לכל שבט. הם נמשכו בקשת, וחומות של קרח הפרידו ביניהם ואפשרו לעוברים לראות אלו את אלו. ישראל הלכו באור, והענן הסתיר את דרכם מעיני רודפיהם. המצרים ראו אנשים הולכים ברגל ואמרו בלבם: אם אלה יכולים להיכנס, ודאי שנוכל אנחנו, על סוסינו ומרכבותינו. כששבו המים למקומם לא עמדה להם עוצמת מרכבותיהם.
גם לאחר שעלו ליבשה היה מקום לחשש: אולי הצבא המצרי עודנו אורב לנו? רק כשראו את המצרים על שפת הים ידעו שהמרדף תם. כוחו של המעשה הזה ניכר עוד כעבור ארבעים שנה. רחב סיפרה למרגלים ביריחו כי שמעו על קריעת הים ועדיין נפל עליהם פחד. ישראל שרו אז שירה שאנו אומרים בכל בוקר. לאן פונה השירה? ״תבאמו ותטעמו בהר נחלתך״. ההצלה מן הרודף מאפשרת לנו לבוא לארץ, לבנות בה מקדש ולחיות בה בקדושה.
המים היו מרים. ואיך נהגנו אנחנו?
זה עתה שרו משה ובני ישראל, ומרים והנשים יצאו במחולות. והנה הים פולט אל החוף את הרכוש שהיה בידי המצרים, וכל אחד ממהר לתפוס מה שיוכל. אפשר היה להניח לראשי השבטים לאסוף את השלל ולחלקו בהגינות. במקום זאת הוצרך משה להסיע את העם מן המקום. דווקא כשיש שפע ניכר אם אני רואה גם את חלקו של חברי.
כשהגיעו למרה מצאו מים שאי אפשר היה לשתות. הצמא מצדיק את הבקשה למים. השאלה היא איך מבקשים, ואיך מגיעים כה מהר מן הצמא לטרוניה על עצם היציאה ממצרים. כשאנו טועמים מרירות במים אנו מזהים אותה מיד. האם אנו מזהים באותה מידה את המרירות שבדרך שבה אנו נוהגים איש ברעהו? לדברי חכמים, העץ שהראה הקב״ה למשה היה מר אף הוא, ואף על פי כן הומתקו בו המים.
האילן ושורשי האדם
לט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות, יש משמעות לדיני הפירות, ובהם מעשרות, ערלה ונטע רבעי. לאילן יש גם מה ללמד אותנו על חיינו. אפילו בשעת מלחמה קוראת לנו התורה לחוס על עץ המאכל שנזדקק לפירותיו. וכשם שהאילן יונק משורשיו ומוציא פירות, כך האדם יונק מאביו ומאמו ומן המורשת העוברת מדור לדור. גם לאחר פטירתם אנו אומרים ״אבי מורי״ ו״אמי מורתי״, מפני שמה שלימדונו מוסיף לחיות בנו.
לפי המסורת, כשחשש יעקב שהקרע בין בניו יעמיד את עתידם בסכנה, השיבו לו ״שמע ישראל, ה׳ אלהינו ה׳ אחד״. אנו חוזרים על אותן מילים בבוקר ובערב, ודורות של יהודים אמרו אותן גם בשעת מסירת נפשם. וכך בסוף הדרך ממרה באו ישראל לאילים ומצאו שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, כנגד השבטים והזקנים. לכל שבט מקומו, ולכולם אחריות לחיי העם.
מסקנת הדברים
על הים קיבלנו ישועה שלא היה בכוחנו להביא בעצמנו. את ההגינות בחלוקת השפע, את אופן הדיבור בשעת מחסור ואת הנאמנות למורשת שקיבלנו בבית, עלינו לקיים במעשינו. כך נעשית שירת הים שאנו אומרים בכל בוקר לחלק מחיינו. זה הייעוד שאנו מבקשים למלא, להיות אור לעצמנו ואור לגויים, עד שיתקיים ״לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״.
מדוע נאמר על הים ״ה׳ ילחם לכם״, ואילו מול עמלק יצאו ישראל להילחם?
על שפת הים עמד עם של עבדים משוחררים, על נשיו וטפו, מול מרכבות פרעה. באותה שעה באה ישועתו בנס. כשעמלק תקף, כבר ציווה משה על יהושע לבחור אנשים ולהילחם, והעם התפלל. ההגנה על העם מצריכה גם מעשה וגם אמונה.
מה היה פסול בתלונת בני ישראל על המים במרה?
המים אכן היו מרים והצמא הצדיק בקשה למים. הקושי היה בדרך שבה הפכו את המצוקה לטענה על עצם היציאה ממצרים. כשאנו מבחינים במרירות המים ראוי שנבחן גם את דרך הדיבור וההתנהגות שלנו.
מה הקשר בין העץ בט״ו בשבט למורשת המשפחה?
כשם שעץ נותן פרי מפני שהוא יונק משורשיו, כך אנו גדלים מכוח מה שקיבלנו מהורינו ומהדורות שקדמו לנו. כשאני אומר ״אבי מורי״ או ״אמי מורתי״ גם לאחר פטירתם, אני מכיר בכך שתורתם מוסיפה להדריך אותי.