ילד יכול לשאת עמו דבר מסבו גם אם לא זכה להכירו. כשמספרים לו כיצד סבו נהג, מה האמין ועל מה עמד, הוא מקבל דוגמה שהוא יכול לחיות לפיה. זו השאלה שמציבה לפנינו יציאת מצרים: מה קיבלו אבותינו על עצמם בלילה ההוא, ומה מתוכה אנו מוסרים לבנים ולבנות?
האזינו לסיפור על הנסיעה באוטובוס ולשאלה ששינתה את כיוון השיחה בין הנוסעים.
מה נדרש מישראל עוד לפני שנפתחו שערי מצרים?
בפתח פרשת בא נאמר „ולמען תספר באזני בנך ובן בנך”. עוד לפני מכת בכורות כבר מביט הכתוב אל הילדים והנכדים. אילו הייתה תכלית הגאולה רק להקל את סבלם של העבדים, די היה בשחרורם. אבל בני ישראל הוזמנו להיות לעם הנושא אמונה וערכים משלו. משום כך נדרש גם מעשה מצדם.
ארבעה ימים קודם למכה נצטוו לקחת שה לבית אבות. מה ישיבו לשכניהם כשישאלו למה נועד השה, המקודש בעיני המצרים? שיהיו מוכנים לומר בגלוי שהוא מיועד לקרבן. בשחיטתו ובנתינת דמו על פתח הבית הביעו את נכונותם לעזוב את האלילות המצרית. וגם ברית המילה דרשה מעשה מצד מי שבמשך שנות השעבוד התרחק ממנה, שהרי ערל אינו אוכל מקרבן הפסח.
את הבשר הכינו צלי, ואת עצמם הכינו לדרך במתניים חגורות ובמקל ביד. כל זה אירע בשעה שעדיין ישבו בבתיהם במצרים. כשפרעה קרא למשה ולאהרן בלילה ונתן רשות לצאת, המתינו לאור הבוקר ויצאו בקומה זקופה. כאן מתברר מדוע ניסן, חודש היציאה, נעשה ראשון לחודשי השנה. לעיון נוסף בהכנה לחירות לפני מכת בכורות.
מה מספרים בשולחן הסדר?
המצה מזכירה את הבצק שלא הספיק להחמיץ. ויש קהילות הנוהגות לאכול בשר צלי זכר לקרבן, תוך הבחנה בין המנהג בימינו לבין הקרבת הפסח במקדש. בליל הסדר אכילת המצה היא חובה. ולצד המעשים בא הדיבור: היושבים לשולחן מספרים מה אירע לאבותיהם ומדוע נוגע הדבר גם להם.
כך נוכל להבין גם את קריאת שמע. לפי מסורת חכמים, כשיעקב ביקש לדעת אם בניו ימשיכו בדרכו, השיבו לו „שמע ישראל”: שמע, אבינו ישראל, ה׳ אלוהינו ה׳ אחד. אותה אמונה נשמעת בקריאת שמע בבוקר ובערב, ובפי יהודים שאמרו אותה בעת גזרות שמד ובשואה. בן המבקש לומר במה הוא מאמין יכול להשתמש במילים שכבר אמרו דורות לפניו.
כשהזיכרון נעשה דרך חיים
„שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך”. אדם זוכר איך נהגו אביו ואמו, וילדיו יכולים ללמוד מהם אף אם לא הכירום. בזה יש טעם לכינויים „אבי מורי” ו„אמי מורתי”. זיכרון הרגש המשפחתי עלול להישחק עם השנים. מנהג שמוסרים ומקיימים יכול לקשור גם נין אל סבתא רבתא שמעולם לא פגש.
מן הלילה המיוחד הזה אנו לומדים על חינוך שבכל יום. פעם נסעתי באוטובוס ועלו בו תלמידים. הם הניחו רגליים על המושבים והרעישו. נוסעת העירה להם בנחת שזה מקום ציבורי. נוסעת אחרת שאלה מה זכותה להתערב. כשהוויכוח התלהט שאלתי אותה כיצד הייתה מגיבה אילו ראתה את בנה או בתה נוהגים כך. היה ברור לה שלא הייתה משלימה עם הדבר. אמרתי לה: גם הנוסעת שהעירה רואה בילדים האלה את הילדים של כולנו.
מסקנת הדברים
„והגדת לבנך” מתקיים כאשר הסיפור מציע לילד דרך לנהוג בה. בבית ובמרחב הציבורי מותר לדבר על ערכים ולהעיר בנחת מתוך ערבות הדדית. אין לכפות, אך יש אחריות לדבר.
כיצד יכול ילד להיות קשור להורים או לסבים שלא זכה להכיר?
כשמספרים לו במה האמינו, כיצד התייחסו לאחרים ואילו מנהגים קיימו, נמסרת לו דרך שהוא יכול לאמץ. כך גם ילד שהתייתם בלא שהכיר את הוריו יכול לראות בהם מורים לחיים. במילים „אבי מורי” ו„אמי מורתי” אנו נותנים ביטוי לקשר הזה.