נצבים וילך התשפ'ד - התורה מכילה ערכים נפלאים במיוחד האיכפתיות למצבו של הזולת. שמיעת השופר בראש השנה באה להעיר אותנו לחשבון נפש פרטי ולאומי

 

משה רבינו עומד לסיים את תפקידו ולהסתלק מן העולם, אך גם להיפרד מעמנו. לכן, הוא פונה לאבותינו ואומר להם: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל". כלומר, הוא מעמיד אותם בהתייצבות, להתייצב כולם ללא יוצא מן הכלל – גברים, נשים, זקנים, כולם. לצורך מה? לעבור בברית ה' אלוהיך ובאלתו.

 

לומר להם, דעו – עם ישראל איננו ככל העמים, עם ישראל הוא עם ייחודי. עמנו הובטח לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. הקדוש ברוך הוא כרת ברית בין אבותינו לבינו, ולפיה, הם יחנכו את בניהם ואת כל צאצאיהם להתנהג לפי סולם ערכים מופלא של יושרה, הגינות, חסד, אמת ואמונה. אברהם אבינו אומר לה', אני הולך לחנך את בני "לעשות צדקה ומשפט", וה' אומר, אני יודע שזה מה שהוא יעשה. לא די במשפט – יש צורך בשילוב של צדקה ומשפט. משפט הוא הדין, וצדקה היא לפנים משורת הדין. אין העולם יכול להתקיים ללא דין, אך גם אם ממצים יותר מדי את הדין, העולם לא יתקיים. לכן יש צורך גם במושג 'לפנים משורת הדין'.

 

משל למה הדבר דומה? לשני שכנים שגרים זה ליד זה. אם כל אחד מהם ידקדק לפי שורת הדין – מה מגיע לי, מה מגיע לך וכו' – החיים יהיו קשים מאוד, כי החיים מורכבים ויש בהם אירועים בלתי צפויים. לכן, בין שכנים צריכים להתפתח יחסים מורכבים וחיוביים, כלומר, מצד אחד לשמור כל אחד על מה שמגיע לו, ומצד שני להאיר פנים ולפעול לפנים משורת הדין. כי לפעמים היחסים נתקעים ואדרבא "טוב שכן קרוב מאח רחוק". לכן, מודל חיי השכנות צריך לשמש לנו כמודל לחיים החברתיים, הקהילתיים והלאומיים שלנו.

 

יש הרבה דעות, לכל אחד הדעות והאמונות שלו, זה טבעו של עולם. אבל עלינו לדעת איך לחיות יחד, איך להחיל כל אחד את אמונותיו ודעותיו, מבלי לפגוע בזולת. משה רבינו, שעומד להיפרד מאיתנו, גורם לכך שכל אבותינו – גברים, נשים וטף, כולל ילדים קטנים – התייצבו כדי לכרות ברית בין עמנו ובין הקדוש ברוך הוא.

 

נכון, כשמדובר בברית אנושית בינינו לבין עצמנו, לא תמיד היא נשמרת. איך אומרים בני אדם שמסתכסכים? "אין להם אלוהים", כלומר, עשיתי כל שביכולתי, מה עוד אפשר לעשות, הוא עקשן, הוא צר עין. ולכן, אנו חייבים לשים את אלוהים במרכז חיינו, כדי שננהג ביושרה, בהגינות, בחסד ובפנים שוחקות זה לזה, כי כך יש לנהל חיים כדי להצליח.

 

לכן משה רבינו גורם להתייצבות של כל אבותינו טרם הסתלק מהעולם – אנשים, נשים וטף – לעברך בברית אלוהים ותורתו. כלומר, אני עושה איתכם ברית ביניכם לבין אבינו שבשמיים, והברית הזו מושתתת לא על סתם אמונה. להגיד "אני מאמין באלוהים" זה ברור, זה דבר טוב, אבל יש תורה לאמונה זו, והתורה הזו מחייבת. לא מספיק לומר "אני אוהב אותך", אלא צריך לשאול: מה אתה עושה במערכת היחסים שבינינו? לא אחת שמעת דברים רעים עליי ולא הגנת עליי? התעלמת, שתקת? למה? אתה צריך לומר לאדם שאמר לך דברים: למה אתה מדבר עליו? התורה שלנו מחייבת שבני אדם יתנהלו זה עם זה כאל אחים, לא סתם שותפים אלא כאחים בני אב אחד. אנחנו בנים לשם אלוהינו, ולכן מצפים מאיתנו שנהיה הרבה יותר אכפתיים זה כלפי זה. התורה מחייבת אותנו לעשות דברים שמבחינה אזרחית אינם מחייבים אותנו. למשל, ניתנה דוגמה: עברתי ברחוב ומצאתי אבדה. יש אדם שייקח את האבדה בשביל עצמו – זה לא בסדר. יש אדם אשר לא ייקח את האבדה אבל יתעלם ממנה, יאמר: "מה אני צריך את כאב הראש הזה? איך להודיע למשטרה? עזוב אותי, אני לא לוקח ולא מטפל." ויש אדם שיאמר: "רגע, רגע, מסכן הוא זה שאיבד את האבדה. אני יודיע למשטרה, אפרסם שמצאתי אבדה, האדם יבוא, ייתן את הסימנים, ואחזיר לו את האבדה." איש את רעהו יעזורו לאחיו יאמר "חזק", היום זה אצלי ומחר זה אצלך. התורה מחנכת אותנו להיות בני אדם שעוזרים זה לזה, אוהבים זה את זה – כמו אחים, לא סתם כמו שותפים. 

 

ולכן, התורה היא זו שתגרום לכך שמערכת היחסים בינינו תהיה ברית אמיתית, לא סתם דיבורים בעלמא אלא מעשים ממשיים. 

 

סיפרתי לצאן מרעיתי מעשה שהיה: נסעתי במונית, היה חם, אז שמתי את המגבעת על ספסל המונית, וכשירדתי שכחתי אותה. ניסיתי לרוץ אחרי המונית כשהבנתי ששכחתי אותה רצתי אחריה, אך המונית כבר התרחקה. לא ידעתי את מספר הרכב או מספר הנהג, כי זו הייתה נסיעה קצרה. מה יכולתי לעשות? כל שידעתי הוא שהנהג הזה הוא מאור יהודה, כך הוא הספיק לומר לי, אבל הוא נהג מונית פרטי, לא שייך לתחנה. ניסו חבריי, שהם עובדים במוניות, לעזור ולבדוק אם מכירים נהג פרטי מאור יהודה, אך לא הצליחו לאתר אותו. 

 

אתמול בלילה קיבלנו טלפון לביתנו. "מדבר נהג מונית, אביכם שכח אצלי מגבעת, ואני בדרך להחזיר אותה אליכם." כשהגיע, יצאתי לקראתו. ושאלתי אותו: "איך הגעת? איך הכרת את הכתובת?" והוא אומר: "באמת זו הייתה בעיה, אבל ראיתי שמדובר במגבעת לא רגילה – מגבעת רבנית של אנשים חרדים. אז נכנסתי לחנויות בבני ברק ושאלתי איך אוכל להחזיר את המגבעת. זה היה בעייתי כי לרבים יש מגבעות כאלה. ואז לפתע ראיתי שמספר הטלפון שלכם כתוב בתוך המגבעת." אני בעצמי לא ידעתי שיש שם מספר כנראה אישתי כתבה. בזכות המספר הזה הוא הצליח לצלצל אלינו ולהחזיר את המגבעת. הוא טרח באופן מיוחד להגיע אליי ולהשיב את האבדה. זה עם יהודי, זוהי יהדות במיטבה. 

 

הגמרא מספרת על צדיק אחד, חסיד אחד, שמצא תרנגולת. הוא חיפש את בעל התרנגולת כדי להשיב אותה, אבל בינתיים טיפל בה. התרנגולת בינתיים הטילה ביצים, והביצים הללו הפכו לאפרוחים, ועדיין לא נמצא בעל התרנגולת. הוא מגדל גם את התרנגולת וגם את האפרוחים. לימים, סוף סוף מגיע בעל התרנגולת, ואומר לו את הסימנים של התרנגולת, בדיוק כמו שצריך, ומתברר שהוא הבעלים האמיתי. החסיד אומר לו: "בבקשה, זו התרנגולת שלך, ואלה האפרוחים גם הם שלך." תראו מה זה, איזו יהדות במיטבה! הוא לא היה חייב לתת לו את האפרוחים, אבל צ'יפר אותו, התחסד איתו. כך גם כשבא אליי אותו נהג מונית, התפעלתי מהיושרה וההגינות שלו, ונתתי לו ספר שחיברתי, כהוקרה והערכה. יש בתוך היהדות ערכים נפלאים שאינם רגילים. 

 

נזכרתי שלפני הרבה שנים, שאחת מבנותיי חזרה מבית הספר, כשהייתה עוד ילדה קטנה, והביאה הביתה ארנק שמצאה. פתחתי את הארנק, ובתוכו היה פתק בו כתוב: "אני אישה שמאבדת את זיכרוני, ולכן כל מי שמוצא את הארנק הזה, בבקשה התקשר אלי לטלפון הזה וזה." אמרתי לבתי הקטנה: "תתקשרי לטלפון ותגידי שמצאת את הארנק." היא התקשרה, וענתה לה אותה אישה. הילדה אמרה: "מצאתי את הארנק שלך." האישה הייתה נרגשת מאוד ושאלה היכן אנחנו גרים. היא הגיעה אלינו, והייתה זו אישה זקנה אשר היו לה בארנק כרטיסים רפואיים, מסמכים אישיים, וכסף. האישה הייתה כל כך נרגשת מיושרתה של בתי וממעשה החסד שעשתה. היא רצתה לתגמל אותה, אבל בתי הקטנה אמרה: "לא, אני לא רוצה לקבל תמורה, זו מצווה להשיב אבדה."

 

כלומר, היהדות מחנכת אותנו להיות אנושיים עם ערכים נעלים, ערכים טובים, זה שנאמר לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו. 

 

אז נכון, זה מפחיד לקרוא על הקללות, כלומר אם לא תשמעו, אתם עלולים להסתבך בחיים. זה מפחיד. אבל יש גם ברכה בכך שאם כן שומעים – יש אהבה, אחווה, בריאות, חיים של שלום, חיים של פתיחות, חיים של ביחד. 

 

מי כמונו השנה, כשאנו רואים איך הביחד שהתורה חינכה אותנו עליו מאז ועד היום מתממש בעוצמה: "ביחד ננצח". וחיילנו הולכים למסור את הנפש למעננו, אנחנו שנמצאים כאן, חיים מתוך האחדות שהתורה טיפחה וממשיכה לטפח. זה מראה לנו שהביחד שהתורה מטפחת הוא הכוח האמיתי. גם כשהמצב נראה קשה ומאתגר, התורה מחנכת אותנו לאחדות ולהקרבה הדדית.

 

הקב"ה תמיד אומר: אני נותן מישהו שיתקרב אליכם להציק לכם, אבל אני אעמוד לצדכם ככל שתעמדו לצד עצמכם, גם במאבק וגם ביושרה. זה מהלך אלוהי שתמיד מטלטל אותנו, ובעיקר בזמנים כאלה, אנו חוזרים לעצמנו ומגלים את העזרה ההדדית, את מסירות הנפש. זה לא סתם. אלו דברים שמתחילים לדחוק את השנאה שהתחילה להתפשט בשיח הציבורי, והשנאה הזאת תידחק הצידה גם היא.

 

תראו את המנהיגות היום. אנו חיים בעידן שבו הפוליטיקה שולטת בכל דבר, וכל דבר מתערבב בפוליטיקה. אבל אנחנו סמוכים ובטוחים שהאירועים שהקב"ה מגלגל עלינו יגרמו לכך שגם המנהיגים ידחקו מעט את הפוליטיקה הצידה ויפעלו תמיד למען האינטרס הלאומי – למען עם ישראל. זה המסר שבו אנחנו נפרדים ממשה רבנו עם ברית זו.

 

מיד לאחר מכן, בפרשת האזינו, התורה מזהירה אותנו – אם חלילה לא נלך בדרך ה', עלולים לקרות לנו דברים קשים מאוד. התורה מפרטת דברים שמזכירים ממש את השואה, דברים שנכתבו לפני אלפי שנים. זה לא רק איום, אלא גם הבטחה לברכה ולהצלחה אם נלך בדרך הנכונה.

 

הנביאים כבר ניבאו על כך שנחזור לארץ לאחר אלפי שנים בגלות, והם אמרו שהארץ תהיה שוממה כל עוד לא נהיה בה, וכשנחזור – השממה תפרח. זה בדיוק מה שקרה וקורה לנגד עינינו, גם בתחום המדיני וגם בתחום הצבאי. הכל כתוב מראש בתורה ובספרי הנביאים, ומי שקורא אותם רואה כמה הדברים האלה מתממשים.

 

כשאנחנו קוראים את פרשיות השבוע הללו אנו מתכוננים לשבוע הבא, שהוא ערב ראש השנה. שהרי בשנה זו חמישי ושישי זה ראש השנה. ביום שבת כבר נהיה בשנה חדשה.

 

ראש השנה איננו רק התחלה של שנה חדשה כמו אצל שאר האומות. לעם ישראל ראש השנה הוא יום שבו כל הבריאה נשפטת, יום של חשבון נפש שבו אנו בוחנים את דרכנו ואת מעשינו. 

 

היהדות רואה בשנה החדשה משהו שמחייב חשבון נפש כי זה לא סתם שנה חדשה. זה יום שבו העולם נברא לפי התפיסה האמונית. היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים ואנו מבקשים רחמינו כרחם אב על בנים.

 

ואנו אומרים בראש השנה: "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו למלחמה, איזו לשלום". אנחנו רואים שאלה הם דברים שהתגשמו, הדברים ממש מתיישמים. והנה מה התורה רוצה? התורה רוצה שבראש השנה נתעורר ונתנתק מההוויה השוטפת של החיים כדי לעשות חשבון נפש ערכי יעודי בינינו לעצמנו. בינינו לבין כלל אומות העולם. 

 

התורה נותנת לנו מצווה מעניינת מאוד, שבראש השנה נשמע קול שופר. הנה הבאתי בפניכם את השופר, שופר של אייל.

 

המסורת אומרת שבשעה שאברהם אבינו נצטווה לעקוד את בנו יצחק, אהובו יחידו, על גבי המזבח, היה זהצלו דבר קשה. היהדות נגד הרג בנים, הרג בני אדם. שלושה ימים לקח לו לחשוב אם זו נבואה אמיתית או אולי חלום בלהות. בסוף הוא הלך יחד עם יצחק, ובעודו עוקד את בנו, מתגלה אליו מלאך השם ואומר לו: "הכי חשבת שהאלוהים מצווה אותך להכות את בנך, לעקוד אותו?! ציווה עליו תסתכל ימינה, ואברהם מסתכל ורואה ביער אייל נאחז בקרניו בסבך היער. אמר אברהם, עכשיו אני מבין, יש באדם שני כוחות. יש כוחות הנפש הרוחניים ויש את הגוף. הנפש היא עניין שכלי, אלוהי, מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו – חוכמה אלוהית. תראו איך אנחנו מגיעים עד למרומים ועד למצולות ים, איך אנחנו בונים, איך אנחנו מתפתחים, באמת דברים אדירים. אבל הגוף הוא תשתית לקיום, ויש בו יצרים גופניים, ייצרי תאווה, שלפעמים הם משתלטים עלינו ומובילים לדברים לא טובים ולא נעימים.

 

לכן, אומר הקדוש ברוך הוא, האייל יש בו קרן. הקרן, אתם רואים, כפופה. זה מסמל על הכפיפות בחיים, על ההסתבכות – וכך כתוב בתורה שהאייל נאחז בסבך בקרניו. קחו את השופר הזה בראש השנה ותתקעו בו, כדי שתשמעו קול שופר. שמיעת קול השופר תגרום להתעוררות- עורו! עורו! התעוררו משינתכם. כמו שאנחנו שומעים את ההזעקה, להבדיל אלפי הבדלות, מיד נזהרים, שמא יש התקפה, כך צריכים להתעורר מתרדמת החיים ולבחון את מעשינו. שנהיה ייצריים פחות וערכיים יותר, ישרים יותר, עם עשיית חסד. זה השופר.

 

שימו לב לקולות השופר איך בהתחלה הקול פשוט, אחר כך קולות קטועים, אחר כך קול שברים, ואחר כך עוד פעם קול פשוט. זהו רמז למערכת החיים שלנו. אנחנו מתחילים ברגל ימין, עם קול פשוט, לא שבור. אבל מה לעשות, אנחנו לא מנצלים את המתנה האלוהית הזו שנתן לנו. החיים ייצריים. ואז מגיעים השברים. אנחנו מסתבכים – עם בני הבית, עם השכנים, עם עצמנו – ולכן זה נקרא 'שברים'. ואז האדם חושב: 'רגע, רגע, רגע, בואו נחפש איפה השגיאה שלנו', ומזדעזע. הוא לא רוצה להמשיך הלאה בכישלונות. אם באמת יש חשבון נפש כזה, פרטי, לאומי, ועוד יותר – עולמי, אדרבה ואדרבה, אז חוזרים לקול פשוט. זה מבשר השלום.

 

אנחנו מאמינים בני מאמינים שגם כשיש לנו צרות עם אומות העולם, לא רק בינינו לבין עצמנו, נזכה עוד לשלום – בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין אומות העולם.

 

אומר הנביא שבעזרת השם עוד יבוא המלך המשיח ויתקע בשופר גדול לחירותנו. הלוואי, במהרה בימינו. תהא שנה טובה ומבורכת לכם ולכל עם ישראל ולכל כוחות הביטחון. שהקדוש ברוך הוא יעניק להם נצחון, שהקדוש ברוך הוא יפדה וישחרר את החטופים במהרה, ונזכה בעזרת השם לחיות בשלווה תמיד – כל אחד ואחד בביתו, וכל עם ישראל בכל מקום שהוא. שנה טובה ומבורכת.