פרשת משפטים - נטילת שוחד לצורך קיום הדין

Thu, 03/11/2010 - 11:45

האזהרה על האיסור

התורה הזהירה שלא לקחת שוחד: "ושוחד לא תקח. כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים". משפטים, כג, א.
וחזרה התורה על אזהרה זו, דברים טז, יט, "לא תטה משפט, ולא תכיר פנים, ולא תקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים".

אלא שמהאזהרה השנייה עולה התמיהה, מאחר והדיין הוזהר, שלא יטה משפט, ולא יכיר פנים, אם כן מה עוד יש מקום לאזהרה שהדיין לא יקח שוחד.

במיוחד שהתורה דקדקה מאוד באיסור הטיית הדין, ושלא לרחם על הדל בדין (רמב"ם, סה"מ, רמז), ושלא להדר גדול בדין (שם, לאוין, רעה), ושלא להטות הדין על בעלי עבירות, אף על פי שהוא חוטא (שם, לאוין רעה), ושלא לעוול משפט (שם, לאוין רעא), ושלא להטות גר יתום (שם, לאוין רפ), ושלא ליראה בדין מאיש זרוע (סה"מ, לאוין רעו). ומלבד אזהרות אלו, הציווי שנצטווינו לשפוט בצדק (שם, עשין קעז).

קבלת שוחד וחשש הטיית דין

שמא יאמר הדיין את האלקים אני ירא, מושבע אני ועומד מהר סיני, והשוחד שאקח לא ישפיע עלי כלל, כי לא נעים לי לדחות את הנותן, לאחר שכבר טרח והביא, ולתומו הביא, באה תורה ללמדנו את העצמה השלילית של השוחד על מקבלו.

כי התורה ירדה לסוף דעתן של הבריות. והמקרה הבא מדבר בעד עצמו. בגמרא, כתובות, קה, ב, מסופר על ר' ישמעאל, שהיה לו אריס. אותו אריס היה נותן לר' ישמעאל פירות כל יום ששי, מגינתו ומפירותיו של ר' ישמעאל.
יום אחד אותו אריס הקדים והביא הפירות לר' ישמעאל ביום חמישי. שאל ר' ישמעאל את האריס מדוע הוא הקדים להביא הפירות. האריס השיב לתומו, שיש לו דין תורה, שמתקיים ביום חמישי, ולכן הוא ניצל את הגעתו לביה"ד, כדי לתת את הפירות השבועיות של ר' ישמעאל לר' ישמעאל. ר' ישמעאל סירב לקבל את פירותיו. וגם פסל עצמו מלשבת בדינו של האריס. והושיב שני דיינים שידונו בעניינו של האריס (המאירי שם, כתב או שהיו מומחים, ולכן דנו רק שניים, או שהצטרפו לדיין שלישי).

לאחר שנסתיים דינו של האריס, ר' ישמעאל התעניין מה היה הסכסוך ומה היו טענות הצדדים. והגמרא מספרת שר' ישמעאל לא חדל מלהרהר ולומר שהאריס יכל לטעון כך ויכל לטעון כך. כלומר, אפילו הצעת השוחד התמימה של האריס, שנדחתה, השפיעה על ר' ישמעאל. ולכן כשראה ר' ישמעאל את עצמתו השלילית של השוחד, אמר: "תיפח רוחם של מקבלי שוחד", ומה אני (=ר' ישמעאל) שלא הסכמתי לקבל "השוחד", שהם פירות שלי, ובכל זאת, הושפעתי מ"שוחד" זה, וכל כך היפכתי בזכותו, כל שכן הללו שמקבלים בפועל שוחד, שאינו שלהם, שבוודאי אינם עמידים מפני ההשפעה השלילית של השוחד. וכבר אמרו בגמרא, כתובות, שם, שכיוון שמקבל שוחד מן הנותן, דעתו של המקבל מתקרבת לנותן ונהיה כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו.

איסור קבלת שוחד גם כשאין חשש הטיית דין

ובאמת שחז"ל כבר התקשו בצורך לאיסור קבלת שוחד, כשיש בלאו הכי איסור הטיית משפט. בספרי, דברים, טז, יט: "ולא תקח שוחד. אין צריך לומר לזכות את החייב, ולחייב את הזכאי (=שדברים אלו בוודאי אסורים כי הם הטיית דין), אלא אפילו לזכות את הזכאי, ולחייב את החייב (=שאין בהם הטיית דין)".

יוצא אפוא שהתורה מרחיקה מאוד את הדיין מלקבל שוחד, אפילו לא בשביל לזכות את הזכאי, ואפילו לא בשביל לחייב את החייב. וניתן דעתנו לניסוח החמור של ההלכה, בדברי הרמב"ם, סנהדרין, כג, א: "לא תקח שוחד, אין צריך לומר לעוות את הדין. אלא אפילו לזכות את הזכאי, ולחייב את החייב אסור, ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד. וחייב להחזיר את השוחד כשיתבענו הנותן".

וגםן מרן השו"ע הזהיר בצורה מודגשת מאוד שלא לקבל שוחד, בשום פנים ואופן, חו"מ, ט, א: "מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפילו לזכות את הזכאי". כי כל פורענות הבאה לעולם לא באה אלא בשביל דיינים לוקחי שוחד". שבת, קלט, א.

מה עם איסור נתינת שוחד?

התורה לא כתבה שאסור לתת שוחד, אבל מרן השו"ע, שם, הוסיף: "וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול". וכבר הרמב"ם קדמו, עיין סנהדרין, כג, ב. ובענין זה יש לתמוה תמיהה כפולה, מדוע נותן השוחד לא עובר עבירה שאוסרת נתינת שוחד, כמו בחוק. שהחוק אסר נתינת שוחד וקבלת שוחד, אלא שחמור עונשו של מקבל השוחד יותר מנותנו. עיין סעיפים 290 ו 291 לחוק העונשין.

ובאמת הרב יאיר בכרך בשו"ת חות יאיר, קלו, דן ביהודים שנהגו לשחד שופטים גויים בגולה, כשנתבעו לדין ע"י גויים, וחששו שהשופטים הגויים יטו דינם בגלל יהדותם. והוא עורר את השאלה המתבקשת, מדוע אין נותן השוחד עובר על איסור לתת שוחד, כמו שהלווה שנותן רבית למלווה, עובר גם הוא על איסור נתינת רבית. כשם שהמלווה עובר על איסור נטילת רבית. והשיב, שאיסור רבית, עוברים עליו באופן מיידי עם נתינת הרבית ועם קבלתה, ואילו בנתינת השוחד או קבלתו, עדיין עיקר האיסור אם המשפט יוטה.

כך יוצא אפוא שבנתינת שוחד, היה יסוד למחשבה שאין לאסור על נותן שוחד, אשר חושש מפני הטיית דינו לרעה, וכל נתינת שוחד, היא רק כדי להציל עצמו מפני הטיית הדין ולהבטיח לעצמו דין צדק. בכל זאת ההלכה החמירה עמו, שלא יינקה מאיסור. כי הוא יעבור על איסור לפני עור לא תתן מכשול, משום שהדיין מוזהר שלא לקבל שוחד בשום פנים ואופן, גם לא כדי לזכות את הזכאי.

מי הם האסורים בקבלת שוחד?

כאן המקום להעיר, שאיסור קבלת שוחד אינו רק על דיין מקצועי קבוע וממונה, אלא על כל סוגי היושבים בדין, גם הדן בפשרה, גם הדן על דרך הקנס, גם הדן בפרק של זבל"א (זבל"א = זה (=צד אחד לסכסוך) בורר לו אחד (=דיין), וזה (=הצד השני לסכסוך) בורר לו אחד (=דיין). ושני הדיינים הנבררים בוררים דיין שלישי, והרכב זה מברר את הסכסוך). עיין הלכה פסוקה, שו"ע, חו"מ, ט, א, חוות א' עמ' קסג.

יתירה מזו, איסור קבלת שוחד הוא גם ע"י ראשי הציבור. עיין הלכה פסוקה, שם, כי כבר הרמ"א, בשו"ע, חו"מ, ב, א, פסק "נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כבית הדין הגדול", והמעיין שם בהלכה פסוקה, בחומר הרב שיש שם, יראה כי אכן יש חובה שגופים ציבוריים נבחרים, שיש להם סמכויות לתקן תקנות, בענייני ממון של בני אדם, הכרוכה בנתינת ובנטילה ובהפקעה. עיין והשווה, שו"ע, חו"מ,לז, כב, בהגה. וכן ערוך השולחן, חו"מ, ט, א. ואין ספק שכל אלה הם גופים מעין שיפוטים, והם חייבים להתנהל ביושר כמו דיינים. ועינינו רואות ולא זר, שדווקא בתחומים אלו, יש הרבה פרצות שקוראות לגנבים, והשחיתות הציבורית יכולה לעלות על גדותיה, כפי שהחלה, בזמן האחרון. ולכן מצווה גדולה לבלמה, ויפה שעה אחת קודם. שהרי הנביא ישעיה, א, כג, זעק: "שריך סוררים, וחבר גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים".

על מי איסור השוחד בחוק?

כבר אמרנו, שלפי החוק האיסור הוא על המקבל אבל גם על הנותן. אבל למי אסור לקבל שוחד, באופן שאסור לתת לו. התשובה לכך לעובד ציבור.

בסעיף 290 (א) לחוק העונשין נאמר, עובד ציבור, בס"ק (ב) נאמר: עובד הציבור, לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור. אולם בסעיף 34 כד לחוק העונשין בסעיף ההגדרות, יש פירוט רב וחשוב מי נכלל בהגדרה של עובד ציבור, לדוגמה, עובד מדינה, לרבות חייל, עובד רשות מקומית, מעוצה דתית, עובד המוסד לביטוח לאומי ועוד.

אולם כבר ראינו, שלפי ההלכה, אפילו בורר, אסור בקבלת שוחד, ואמנם גם בחוק בסעיף הנ"ל ס"ק (9) נכלל בורר, ובסעיף קטן (10) יש הגדרה חשובה: "נושא משרה או תפקיד על פי תיקון, בין במינוי, בין בבחירה, ובין בהסכם, אף אם איננו אחד מעובדי הציבור המנויים בפסקאות (1)-(9)". הנה כי כן גם בהלכה וגם בחוק יש התייחסות נרחבת ומפורטת לתחולת איסור שוחד. וטוב שכך. כי רק בטוהר חיינו – נחיה.