האזהרה על האיסור
התורה הזהירה שלא לקחת שוחד: "ושוחד לא תקח. כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים". משפטים, כג, א.
וחזרה התורה על אזהרה זו, דברים טז, יט, "לא תטה משפט, ולא תכיר פנים, ולא תקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים".
אלא שמהאזהרה השנייה עולה התמיהה, מאחר והדיין הוזהר, שלא יטה משפט, ולא יכיר פנים, אם כן מה עוד יש מקום לאזהרה שהדיין לא יקח שוחד.
במיוחד שהתורה דקדקה מאוד באיסור הטיית הדין, ושלא לרחם על הדל בדין (רמב"ם, סה"מ, רמז), ושלא להדר גדול בדין (שם, לאוין, רעה), ושלא להטות הדין על בעלי עבירות, אף על פי שהוא חוטא (שם, לאוין רעה), ושלא לעוול משפט (שם, לאוין רעא), ושלא להטות גר יתום (שם, לאוין רפ), ושלא ליראה בדין מאיש זרוע (סה"מ, לאוין רעו). ומלבד אזהרות אלו, הציווי שנצטווינו לשפוט בצדק (שם, עשין קעז).
קבלת שוחד וחשש הטיית דין
שמא יאמר הדיין את האלקים אני ירא, מושבע אני ועומד מהר סיני, והשוחד שאקח לא ישפיע עלי כלל, כי לא נעים לי לדחות את הנותן, לאחר שכבר טרח והביא, ולתומו הביא, באה תורה ללמדנו את העצמה השלילית של השוחד על מקבלו.
כי התורה ירדה לסוף דעתן של הבריות. והמקרה הבא מדבר בעד עצמו. בגמרא, כתובות, קה, ב, מסופר על ר' ישמעאל, שהיה לו אריס. אותו אריס היה נותן לר' ישמעאל פירות כל יום ששי, מגינתו ומפירותיו של ר' ישמעאל.
יום אחד אותו אריס הקדים והביא הפירות לר' ישמעאל ביום חמישי. שאל ר' ישמעאל את האריס מדוע הוא הקדים להביא הפירות. האריס השיב לתומו, שיש לו דין תורה, שמתקיים ביום חמישי, ולכן הוא ניצל את הגעתו לביה"ד, כדי לתת את הפירות השבועיות של ר' ישמעאל לר' ישמעאל. ר' ישמעאל סירב לקבל את פירותיו. וגם פסל עצמו מלשבת בדינו של האריס. והושיב שני דיינים שידונו בעניינו של האריס (המאירי שם, כתב או שהיו מומחים, ולכן דנו רק שניים, או שהצטרפו לדיין שלישי).
לאחר שנסתיים דינו של האריס, ר' ישמעאל התעניין מה היה הסכסוך ומה היו טענות הצדדים. והגמרא מספרת שר' ישמעאל לא חדל מלהרהר ולומר שהאריס יכל לטעון כך ויכל לטעון כך. כלומר, אפילו הצעת השוחד התמימה של האריס, שנדחתה, השפיעה על ר' ישמעאל. ולכן כשראה ר' ישמעאל את עצמתו השלילית של השוחד, אמר: "תיפח רוחם של מקבלי שוחד", ומה אני (=ר' ישמעאל) שלא הסכמתי לקבל "השוחד", שהם פירות שלי, ובכל זאת, הושפעתי מ"שוחד" זה, וכל כך היפכתי בזכותו, כל שכן הללו שמקבלים בפועל שוחד, שאינו שלהם, שבוודאי אינם עמידים מפני ההשפעה השלילית של השוחד. וכבר אמרו בגמרא, כתובות, שם, שכיוון שמקבל שוחד מן הנותן, דעתו של המקבל מתקרבת לנותן ונהיה כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו.