זהו החודש שנהפך לנו מיגון לשמחה, וע"כ נוהגים כל בית ישראל לשמוח שמחה יתירה בימים אלו, וכפי שנצטווינו ע"י מרדכי ואסתר "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט,כב). למעשה, בכל מועדי ישראל מצווין אנו לשמוח ולהיטיב את לבנו וכמאמר הפסוק "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים טז,יד). אולם, יותר מכל המועדים מצטיין חג הפורים בריבוי השמחה אשר בו, לא זו בלבד, שכבר החל מראשית חודש אדר נצטווינו לשמוח, אלא שגם איכותה של שמחת הפורים בולטת בייחודיותה, וכפי שעולה מדברי הגמרא "חייב אדם לביסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז). כלומר, חייב אדם לשתות ולהשתכר בפורים עד שלא יוכל להבחין בשוני המהותי שבין ארור המן לברוך מרדכי. אך דא עקא חובה עלינו להבין "לשמחה מה זו עושה" (קהלת ב,א), ומהו המיוחד בנס הפורים הגורם לשמחה מרובה זו.
עוד צריך ביאור דהנה מובא בירושלמי (מגילה פ"א ה"ה) ובמדרש משלי (ט, א-ב), שבעוד שלעתיד לבוא כל הנביאים והכתובים ומועדי ישראל יתבטלו, הרי שחג הפורים ומגילת אסתר קיימים לעד, וכאמור במגילת אסתר "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט,כח). שמא עלינו להבין, מה מייחד את מגילת אסתר יותר משאר הנביאים והכתובים שהיא איננה מתבטלת לעולם. הייתכן שחג הפסח המבטא את חירותם של ישראל משעבוד מצרים, שהוא יסוד אמונתנו ומזכירין אנו זאת בקריאת שמע פעמיים ביום, שהוא יתבטל לעתיד לבוא, ואילו חג הפורים יהא קיים לעד?
כדי ליישב קושיות אלו, חובה עלינו להתבונן היטב בכל פרשת המאורע שהתרחש על פני תקופה של תשע שנים משנת שלוש למולכו ועד שנת שתים עשרה למלך אחשוורוש. סקירה שטחית של המגילה מציירת לפנינו התמודדות מתמשכת בין שני "גיבורים" ראשיים, המן האגגי ומרדכי היהודי. אולם קדמוננו פירשו לנו, שהמאבק ביניהם לא היה על רקע אישי, אלא בעיקר בין שיטות ותפיסת חיים. המן האגגי אחז בשיטת זקנו עמלק ממציא שיטה זו, שבעוד שכל אומות העולם נחרדים לשמע הניסים והאותות שנעשו לעם ישראל בצאתם ממצרים, הרי שעמלק אינו מתרגש כלל וכלל, ופותח במלחמה נגד עם ישראל. וכל זאת כתוצאה ישירה מגישתו כלפי המאורעות, שכולם אינם אלא רצף מקרים נטולי משמעות. כך הוא מצא סיבה "מדעית" לקריעת ים סוף, וגם מכות מצרים הוסברו על ידו בכל מיני סיבות. וכאשר נכדו המן הרשע ממשיך בדרך זו, הרי שאין שום דבר שימנע בעדו לבצע את זממו "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" (אסתר ג,ג), שבידוע הוא שעשיו שונא ליעקב. ולא זו בלבד, אלא גם כאשר הקרקע בוערת מתחת רגליו ומצווה הוא על ידי המלך אחשוורוש להרכיב את שנוא נפשו מרדכי היהודי ברחובות העיר, אין הוא ממהר לעזוב את "תורת אבותיו", וכפי שמשתקף מתגובתו למאורע "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו" (אסתר, ג,ג) כלומר, קרה מקרה. מן הצד שכנגד ניצב בגאון מרדכי היהודי בשיטה ההפוכה לחלוטין מזו של המן האגגי, וכיהודי המאמין בהשגחה העליונה המכוונת את כל המעשים והמאורעות עלי אדמות, ושאין כלל מקרה בעולם. ומכיוון שכן, אין הוא חת מפני המן האגגי, ואף מסרב לקיים את פקודתו של המלך להשתחוות להמן, ומוכן למסור נפשו עבור השיטה שהוא מייצג, שאין כלל מקרה בעולם. ובהתאם להשקפת עולמו, מתנגד מרדכי נמרצות להשתתפותם של עם ישראל בסעודתו של אחשוורוש למרות שהדבר היה כרוך בביזיון המלך ובסכנת נפשות, לפי שראה בכך את הניצנים להתקרבותו של עם ישראל לאומות העולם. אולם, עם ישראל לא עמד בניסיון לשמוע בקול חכמי ישראל, והשתתף בסעודה. וכאשר לאחר מכן נגזרה הגזירה הנוראה על כל היהודים, "מרדכי ידע את כל אשר נעשה" (אסתר ד,א). כלומר, הבין מרדכי שזהו לא מקרה גרידא, אלא כתוצאה ישירה וכעונש משמים על השתתפותם בסעודתו של אחשוורוש, וכמובא בגמרא "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יד).
ומשום כך, כאשר אסתר שולחת למרדכי את התך מסריסי המלך כדי שיאות להסיר שקו מעליו. מסרב מרדכי לבקשתה, ושולח לאסתר ע"י התך "את כל אשר קרהו" (אסתר ד,ו), וההסבר המדרש "אמר להתך, לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם, הה"ד אשר קרך בדרך" (אסתר רבה ז,ה). כלומר, מבהיר הוא לה שאין כאן צירוף מקרים גרידא, דזוהי רק הסתכלותו של המן על כל המתרחש, וכשיטת זקנו עמלק. אלא שזוהי גזירה משמים על חטאי עם ישראל בנסותם להתקרב לחוקות הגויים ועל אשר השתתפו בסעודתו של אותו רשע. ותשובת אסתר לא איחרה לבוא, "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן" (אסתר ד,טז), ונקבל כולנו יחד עול מלכות שמים והכרה בהשגחת ה' יתברך על ברואיו. וכאשר באה הישועה לעם ישראל ע"י כמה מאורעות כדוגמת הושטת השרביט לאסתר, נדודי השינה של אחשוורוש והגעתו של המן בדיוק בלילה זה לבקש מהמלך לתלות את מצילו מרדכי היהודי, ונפילתו של המן על מיטתה של אסתר המלכה וכו', אין עם ישראל מסתכלים על זאת כצירוף מקרים גרידא, אלא כהשגחה פרטית משמים על כל המתרחש, וכפי שהיטיב מרדכי הצדיק ללמדם. ומכאן ועד בא הישועה הדרך הייתה קצרה. "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט,א). עם ישראל נוכח לדעת שאין הצרה באה על ישראל אלא כאמצעי להחזירם תחת כנפי השכינה, ורק עתה השכילו להבין את החסד הגדול שעשה ה' עמהם לנתקם מאומות העולם ולהחשיבם ככבשה אחת בין שבעים זאבים, כדי שח"ו לא יטושטש הקו הרוחני המבדיל בין עם ישראל לגויים. ומשום כך, כאשר עם ישראל מגיע לדרגה עילאית שכזו, חוזרים ומקבלים הם את התורה שבע"פ והפעם מתוך אהבה ולא מתוך כפייה וכדברי הגמרא "הדר קיבלוה בימי אחשוורוש" (שבח פח). כלומר, מתוך הבנה והכרה בהנהגת ה' בבריאה כולה. ומעתה נוכל להבין היטב את תוכן השמחה הטבעית האופפת אותנו בימים אלו ואת המיוחד שבנס הפורים שעל ידו הגענו להכרה שכלית בהשגחת ה' על ברואיו, שאין אדם נוקף אצבעו למטה אא"כ הכריזו עליו מלמעלה. ורק בזכות הכרה זו זכינו לנס הגדול שהיה בהסתר פנים. כלומר, הנהגת מאורעות הטבע לטובת עם ישראל. ולא זו בלבד, אלא שאותה סעודה שהשתתפו בה, שבגינה נגזרה הגזירה הנוראה, היא למעשה פתחה את הפתח להצלתם של ישראל, בהריגת ושתי ע"י אחשוורוש ובחירתה של אסתר לבית המלכות, ומזה למעשה צמחה הישועה.
לפיכך מובן היטב מדוע חג הפורים ומגילת אסתר קיימים לעד בעוד ששאר מועדי ישראל ונביאים וכתובים יתבטלו, משום ששאר הניסים שנעשו לאבותינו היו מונהגים בהנהגה ניסית הנראית לעין כל, כדוגמת קריעת ים סוף וכדו', ולא הייתה בכך הכרה שכלית, בהנהגת ה' את הטבע בחיי היום יום. ולכן כשקיבלו את התורה בהר סיני, היה זה בגדר של "כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח) . משא"כ בחג הפורים, שהנהגת הנס הייתה בשילוב דרכי הטבע, ועי"ז הגיעו אבותינו לאימוץ שיטתו של מרדכי היהודי ולהכרה שכלית, שאין מקרה בעולם, ומשום כך חזרו וקיבלו את התורה, והפעם מתוך אהבה ורצון.
ועל כן חג הפורים קיים לעד. "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם" (אסתר ט,כז), אנו נמשיך בקבלה זו של אבותינו מתוך אהבה והבנה, שהכל מאת ה' יתברך, ובזכות זה נזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.