חובת ההגדה היא להיות האבות קשובים לשאלות הבנים להשיבם ולסלק ספקותיהם בהחדרת הזדהות לאמת האמונית של עמנו.
זכה דורנו לשוב לארצנו ולבנותה ע"י עולם תורה אדיר. אולם טרם זכינו לשלום וטרם השכלנו לחנך מרבית מישראל לתורה. ומתעוררות שאלות קשות ביחס לשיבתנו לארצנו. נשמעות טענות מבית, שמא הננו כובשים את הפלשתינאים ומתאכזרים להם. שאלות שמחלישות את כח העמידה והחוסן הלאומי.
המקור לשאלות הוא "ברית בין הבתרים" הנאמר בליל הסדר. אמנם בליל הסדר אנו עוסקים ביציאת מצרים, אבל היא לא היתה מאורע היסטורי שחלף, אלא היא תשתית לכל תהליך הגאולה.
ומפורסם (סנהד' צא.) שישראל עמדו למשפט בינלאומי בפני אלכסנדר מוקדון: בני אפריקה תבעו מישראל את כנען, בהסתמך על התנ"ך, שכנען שייכת להם, שהם מצאצאיהם. והמצרים תבעו את הרכוש, שאבותינו הוציאו מהם, לכאורה בערמה, לפני שיצאו ממצרים. שאלות מכרסמות בלבנו, האם כגנבים יצאו אבותינו ממצרים? והננו עם שנישל את עמי כנען מארצו?
זכותנו על הארץ נחרטה בברית בין הבתרים ובה צוין שפקעה זכות האמורי מלשבת בארץ. חז"ל ציינו את חכמת גביהה בן פסיסא, יהודי בעל גיבנת, כנראה סמל לגיבנת שלנו בעניינים אלו, שהשיב לתביעת האפריקאים, שהרי בתנ"ך צוין שכנען הוא עבד עבדים לאחיו. ולכן כל זכויותיו הנכסיות מגיעות לאדוניו. נמצא שאין צאצאי הכנענים יכולים להיות תובעים אלא נתבעים שחייבים לשלם לישראל דמי השנים שלא עבדום. ואכן האפריקאים שבו בבושת פנים.
אולם האם כך ניתן לנהל את מערכות ישראל? עיון בדברי חז"ל מוכיח, שישנה הבחנה בין הטיעונים. עפ"י המשפט הבינלאומי ידוע, שהמפה המדינית העולמית משתנה במלחמות. וגם המשפט הבינלאומי נותן תוקף לכיבוש שמסתיים בסיפוח. ועל כך רמזו חז"ל, בב"ר א-ג, שישראל השיבו לאומה"ע. ולכן אין לאומה"ע שום טיעון כלפינו, לפי הנורמות המקובלות עליהם. הקושי הוא צידוק דרכנו לפי הנורמות המוסריות שלנו. תשובת חז"ל שהבסיס למוסר היהודי הוא הצדק הא-לוהי. ולפיו ה' הוא אדון העולם, כי הוא בראו והוא נתן לגויים חבלי ארץ לפי שיקוליו. לכן ה' פתח במעשי בראשית כדי לתת לנו ביסוס לזכותם על הארץ. ולכן הסתלקו מהתביעה, כי אין להם מענה, לא עפ"י המשפט הבינלאומי, כי הם בעצמם כובשים ונכבשו, ולא עפ"י המשפט הא-לוהי בגין זימתם ודרכיהם המושחתות. ולטענת המצרים, הרי לפי התנ"ך הם שעבדו ועינו את אבותינו. נמצא שעדיין חבים לנו דמי שכירות וזכויות סוציאליות.
עיון מעמיק בחז"ל מוכיח שעפ"י המשפט הבינלאומי (פסחים קיט.), כל הכסף המצרי מיוסף שהעשיר את מצרים בשנות הרעב ואעפ"כ גם הכסף שישראל לקחו מהמצרים נלקח ע"י שֵׁישק מלך מצרים, שנטל מרחבעם, וזרח מלך כוש נטלו משישק, והמלך אסא ממלך כוש, והלאה עד לכשדים, לפרסים, ליוונים ולרומים. כלומר, מבחינת המשפט הבינלאומי יש תנועה של רכוש, שזז מעם לעם באמצעות המלחמות, ואין מערערים על הלגיטימיות שבהחזקת הרכוש. ועפ"י המשפט הא-לוהי, אף שיש לנו נורמות ייחודיות, ובדיני ישראל אסור לנגנב להתגנב לבית הגנב ולגנוב את החפץ בחזרה, אלא על הנגנב להיכנס לבית הגנב ביום ולקחת ממנו את הנכס שנגנב.
מדוע אבותינו נהגו לכאורה בערמה, כשנטלו את הרכוש מהמצרים? כי אבותינו ביקשו במתנה, ונענו לבקשתם. ואפילו אבותינו השאילו, מאחר שהמצרים היו שודדים והשליכו ילדי ישראל ליאור, מותר היה לאבותינו להציל ממונם מהשודדים.
לכנשׂכיל להיות עם קודש, שנוהג בצדק ובמשפט בחסד וברחמים ובאמונה, תקוים בנו נבואת הושע הנביא (הושע ב,כא): "וארשתיך לי לעולם... וידעת את ה".