אשריהם ישראל שהם מקפידים קלה כחמורה בדיני פסח בבחינה האיסורית שבו, חמץ ותערובתו, ובבחינה הדתית שבו, מצה מרור ויין ועוד. פחות מודעים לבחינה הממונית שבו, ויש שנכשלים בגין כך. להלן מספר הלכות הנחוצות לפסח שיסודן בדיני ממונות, והן מתוך רבות.
א. מכירת חמץ
אבותינו בתימן לא נהגו למכור החמץ לגוי ולזכות בו לאחר הפסח, אלא ביערו החמץ ממש. ואם נותר מכרו ממש לגוי. והגוי נטלו והשתמש בו.
בימינו יש שמוכרים חמץ כנהוג. דא עקא יש שאינם חותמים על יפוי כח לרב שימכור חמצם לגוי, אלא הם מניחים את החמץ אצל ידידם בעל החנות. והם מסתפקים בכך שבעל החנות מוכר חמצו לגוי. ובאופן זה הם נכשלים, כי הם צריכים ליפות כוחו של בעל החנות שיעשה את הרב לשלוחם כדי למכור חמצם. ועל בעל החנות לכתוב ביפוי כח שהוא נותן לרב, שהוא מיפה את כוחו למכור את חמצו ואת חמץ חבירו. ואם לא עשה כן, הרי שבעל החמץ עבר על בל יראה ובל ימצא. והחמץ שלו אסור בהנאה גם אחר הפסח. ואם בעל החנות הוא שומר שכר על החמץ, גם הוא עובר על בל יראה ובל ימצא. אבל גם בלי שבעל החמץ נתן יפוי כח לבעל החנות למכור את חמצו, על בעל החנות כשומר של החמץ של חבירו, אפילו שומר חנם, למכור חמץ חבירו לגוי, כדי שחבירו לא יעבור עבירה, וכדי שחבירו לא יפסיד את החמץ. ואם לא מכר, י"א שהוא חייב לשלם לחבירו. וצ"ע אם בגלל בורותו הוא מכר את חמץ חבירו שלא כהלכה, אם נחשב, כמי שפשע וחייב, עיין שו"ע, או"ח, תמג, ב, ומ"ב, ס"ק יב-יד.
ב. עובדים זרים
בימינו יש הרבה עובדים זרים שסועדים ומסייעים לזקנים וחולים יהודים. וצריך להתנות עמהם שלא יכניסו חמץ לביתו של היהודי. ויאכלו בפסח רק כשר. היה והם מתעקשים לאכול חמץ בפסח, הדבר פשוט שעליהם להצניע חמצם במחסן מיוחד, ושיאכלו שם. אלא שעל בעל הבית לתת להם דמי מזונות מלפני פסח, כדי שבשעה שהם קונים בפסח חמץ, החמץ הוא שלהם בלבד.
אסור לבעל הבית היהודי להתחייב להם שהם יקנו בפסח כל צרכיהם, והוא ישלם. כי אז, הדבר נחשב שכאילו הוא קנה חמץ כדי לתת להם, עיין שו"ע, או"ח, תנ, ז, ובמ"ב, ס"ק טו-יז.
ג. חמץ בבתי כנסת של ימינו
בשו"ע, או"ח, תלג, י, נאמר שצריכים לבדוק בתי כנסיות מפני שהתינוקות מכניסים בהם חמץ. הרמב"ם לא זכר דין זה. בהרבה בתי כנסת בתימן לא בדקו, רק ניקו, כי לא אכלו בבתי כנסת. עיין במ"ב, שם, ס"ק מג, ש"אין צריכים לבטל (=החמץ) אחר הבדיקה, לפי שאינם יכולים לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלהם". ובאמת, שאם לא בדקו, אין מי מהמתפללים שעובר על בל יראה. כי גם אם נשתייר חמץ שהובא ע"י התינוקות, הוא כבר הופקר. והבדיקה היא כדי שלא יכשלו באכילת חמץ בפסח.
לא כן בימינו. יש רבים שאוכלים סעודה שלישית בבית הכנסת. יש רבים שיש להם במחסן ממתקי חמץ, שמדי פעם נותנים לילדים, או לצורך אירועים. ולא עוד רבים מהמתפללים שהם רשומים כעמותות, ויש להם אסיפה כללית וועדים נבחרים שמוסמכים בשם כל החברים, למכור ולקנות. כך שבבתי כנסת של ימינו, שכיח חמץ. ויש לו בעלים, המתפללים, שהם שותפים. ובבתי כנסת כאלה, יש חובה לבדוק בברכה, בליל ארבעה עשר, לאור הנר, ולברך, ולבטל חמץ. והחמץ של בית הכנסת אין לו דין הקדש כזה של המקדש, שאיננו מצווים בביעורו. אלא עלינו לבערו, כי מדובר בחמץ של שותפים, קצות החושן, ר, ס"ק א. וחמץ כזה אם לא ביערוהו ולא ביטלוהו, הוא ייאסר בהנאה לאחר הפסח. ואפילו אלו שסברו שבית הכנסת הוא הקדש, ואינו קונה כחצר, הני מילי בית הכנסת שיש בו קדושה. לא כן החמץ של המתפללים.
ד. חמץ בבתים משותפים
בית משותף הוא חצר השותפים. ושותפים חייבים בביעור חמץ. ט"ז, או"ח, תמה, סס"ק ה, וחק יעקב, שם, ס"ק יא. ולכן דיירי בית משותף חייבים בבדיקת חמץ לאור הנר בליל ארבעה עשר בברכה, במקומות שרגילים להניח שם חמץ, חדר מדרגות, מקלט, חדר אשפה וכיו"ב. ואחד מבטל עבור כולם את החמץ המשותף וימנו אותו להיות שליחם, שו"ע, או"ח, תלד, ב, ובמ"ב, שם, ס"ק טו-טז.
ה. שיתוף ממון בין בני הזוג
יש בימינו זוגות, ובמיוחד בנישואין שניים, שהם מנהלים את חייהם הכלכליים על בסיס קופה משותפת. ומאותה קופה הם צורכים את צרכיהם, על דעת שניהם. ואין אחד יכול למשוך מן הבנק בלי הסכמת חבירו. בני זוג כאלה, טוב שכל אחד מהם יבטל חמצו, או שימנה את זולתו לבטל גם את חמצו. עיין שו"ע, או"ח, תלד, ד, שאם האיש לא מבטל החמץ בע"פ, "טוב שתבטל אשתו". וכתב המ"א, שם, ס"ק י, "אבל באמת לא מהני כ"כ בטול האשה, כיון שאינה שלה". ובשע"ת, שם, ס"ק ח, הביא בשם הרמ"ע, "דאשתו ובניו שיש להם רשות לאכול משלו מסתברא שיש להם רשות לבטלם".
ולכן כשהחמץ אינו שלה, הסתפקו הפוסקים אם יכולה היא לבטל את החמץ על דעת עצמה. עיין מ"ב, שם, ס"ק יט, וביה"ל, שם, ד"ה שתבטל אשתו. נאמר שאם בעלה ציווה אותה, יכולה לבטל. ולכן כששני בני הזוג הם בעלים על החמץ הם שותפים, שכל אחד יכול לבטל החמץ שלו ושל זולתו, וטוב יותר שכל אחד מהם יסמיך זולתו לבטל חלקו.
התייחסנו למעט עניינים. רק כדי שנעסוק גם בדיני ממונות, וכדי שנתדיין רק בדין תורה, ובזכות כך נזכה להתנהג ביושר ובאמת. ונזכה שה' ישיב שופטינו בראשונה, במהרה בימינו אמן.