מצוות הדלקת נר חנוכה (=אור היהדות) רק סמוך לשקיעה

המאמר פורסם בספר "נרו יאיר" - אסופת מאמרים לחנוכה לזכרו של עודד חמדי ע"ה

א. ייחודה של מצות הדלקת נר חנוכה

מצוות הדלקת נרות חנוכה היא מצווה מיוחדת במינה: היא ״נר איש וביתו״(שבת כא ע״ב), שאחד מדליק עבור כל בני הבית. היא נועדה לפרסום הנס, ולכן מקומה בפתח הבית, משמאל הנכנס. והיא הולכת ומתעצמת, כל יום מוסיף והולך בנרות.

אולם אליבא דהרמב״ם, יש במצוות הדלקת נרות חנוכה דין ייחודי, שיש להדליק הנר בתחילת שקיעה - לא באור יום ולא אחרי צאת הכוכבים, אלא בתחילת בין השמשות. וזמן ההדלקה כחצי שעה ומעט יותר, ולא יותר.

דין זה של זמן הדלקת נרות חנוכה לפי הרמב״ם, מלבד שהוא מאוד דווקני, הוא גם קשה לביצוע בכל יום, וקשה במיוחד בערב שבת ובמוצאי שבת. לכן, דין זה, יותר משאר הדינים, ובוודאי יחד עם שאר הדינים, אומר דרשני.

זאת ועוד, לפי דקדוק ההלכה, יוצא שאדם ערירי הדר בצריף או בבית במדבר, ואין לו שום בני בית, ולא שכנים, חייב להדליק נר חנוכה, ובזמן המדויק כאמור לעיל -ואיזה פרסום נס יש בהדלקה כזו?

ב. מה עומד ביסודה של מצוות הדלקת נרות חנוכה ?

עלינו לנסות להתחקות אחרי יסודותיה הרעיוניים של מצווה זו. אבל חייבים להיות זהירים שלא להסתמך על דרשות, שהן חשובות כשהן לעצמן, אך ספק גדול אם אכן הרעיונות העולים מאותן דרשות היו מבין הרעיונות של ביה״ד הגדול שהיה בימי החשמונאים, ואשר תיקן את מצוות הדלקת נר חנוכה.

ב.1. הרמב״ם על הרקע ההיסטורי למצווה

לכן, אזדקק לדברי רבינו הרמב״ם, אשר כל דבריו מזוקקים, מחושבים ומבוססים עפ״י דברי חז״ל(מגילה וחנוכה ג, א):

בבית שני, כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות: ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם: ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות: וטימאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם. וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים. וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה, עד החרבן השני.

יש לשים לב, שמבחינה היסטורית היו אבותינו בימי החשמונאים תחת שלטון זר (היוונים), ששיעבד אותם, לחץ עליהם לחץ גדול ושדד את ממונם. אך דומה, שהגזירות הקשות יותר היו שביטלו דתם, ושלא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, כי אין אומתנו אומה אלא בתורותיה (הנבחר באמונות ובדעות מאמר שלישי, עמ׳ קלב במהדורת מהר״י קאפח), ופגעו בקדושת עמנו, חיללו כבוד הבנות, טימאו את הטהרות בבית המקדש וגם פרצו בו פרצות(שבהמשך נייחד את הדיבור עליהן).

בולטת ביותר העובדה, שלא היו אז מנהיגים, מדינאים ומצביאים לאבותינו, ורק אנשי הרוח, הכהנים הגדולים, הם שהפכו להיות מצביאים מדינאים ומלכים, אשר הרימו את נס המרד נגד היוונים, נלחמו עמם וניצחו, החזירו את הריבונות לישראל ומלכו הם על ישראל עד חורבן בית שני. אין ספק שיש דברים בגו.

ב.2. נסי חנוכה בימי החשמונאים

מן המפורסמות שהיו שני נסים לאבותינו בימי החשמונאים:

א. נס הנצחון של אבותינו מעטים נגד הרבים (היוונים), והחלשים (אבותינו) נגד הגבורים (היוונים), והטהורים (אבותינו) נגד הטמאים (היוונים).
ב. נס פך השמן.

מדברי הרמב״ם נראה, שנס פך השמן היה גולת הכותרת של הנסים שנעשו לאבותינו בימי החשמונאים. להלן המשך דברי הרמב״ם (שם, ב), שמדברים בעד עצמם:

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זתים והוציאו שמן טהור.

הרואה יראה, שהרמב״ם כתב: ״וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום...״ - אז, ובהמשך לנס הנצחון, התרחש הנס המיוחד: הימצאותו של פך שמן טהור במקדש, שיכול להדליק רק יום אחד, והדליקו ממנו נרות המערכה (ביטוי שנייחד את דברינו אודותיו בהמשך) שמונה ימים.

אך למרות שהתרחש נס, ונמצא פך שמן טהור שהיה מספיק להדליק ליום אחד, והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שהכינו שמן טהור - הרי השאלה מתבקשת מאליה: לשם מה היה צורך בנס כזה, שהרי לפי ההלכה טומאה דחויה בציבור (משנה תורה ביאת מקדש ד, טו4). ואפשר היה להדליק בשמן טמא, עד שהיו מכינים שמן טהור! להלן נתייחס לכך.

ב.3. המצוות שתיקנו חז״ל בעקבות הנסים

לאחר שרבינו סקר מבחינה היסטורית את הרקע ההיסטורי לנסי חנוכה, הוא כתב ביחס למצוות שתיקנו חז״ל בגין אותם נסים(שם):

ומפני זה התקינו החכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים אלו, שתחילתם מליל חמישה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל. ומדליקין בהם הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות.

יש יסוד להניח שמצוות קריאת ההלל במושלם בברכה, בכל יום מימי חנוכה, היא ההודאה וההלל לה׳ שהושיע את אבותינו מידי צריהם (כך כתבו מפרשים רבים).

והמצווה להדליק נרות חנוכה על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות, היא זכר לנס השמן במקדש, שדלק לשמונה ימים, במקום יום אחד.

אלא ששוב שאלות רבות מתבקשות בעניין מצוות הדלקת נרות חנוכה, מדוע המצווה על פתחי הבתים ולא בבתי כנסיות שהן מקדשי מעט - שהרי נס פך השמן היה במקדש! וכן מדוע מצוות ההדלקה היא דווקא בערב, ורק לחצי שעה וקצת יותר - הרי את נרות המערכה במקדש מדליקים כל יום, ודלקו כל הלילה עד הבוקר!

הדברים תמוהים פי כמה בהלכה בה הרמב״ם תחם את זמן מצוות הדלקת נר חנוכה(שם ד, ה):
אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה, לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה זמן הוא זה? כמו חצי שעה או יותר. עבר זמן זה, אינו מדליק...

הנה כי כן, מצווה תמוהה למדי: להדליק עם שקיעת החמה, לא לפני כן ולא לאחר מכן, ורק לזמן של כחצי שעה וקצת יותר, ולא יותר מזמן זה. מדוע? אם הנרות הללו נועדו להאיר את החשיכה, היה צורך להדליקן בלילה, לכל הלילה. ואם הנרות הללו הן זכר למקדש, היה צורך להדליקם ביום, ושיספיק לדלוק עד היום שלאחריו, כמו הנרות במקדש.

ג. נרות חנוכה הן אורות היהדות

סמל העם היהודי הוא אור ה׳, ״באורך נראה אור״(תהלים לו, י). העם היהודי התקדש על ידי התורה והמצוות, ״כי נר מצוה ותורה אור״(משלי ו, כג). תורת ה׳ מאירה את דרכו של כל יהודי, ושל כל העם היהודי. והמצוות הן נרות שמאירות את נשמות מקיימיהן.

התורה והמצוות מחנכות את היהודי לחיים של קדושה, לחיים של טהרה ולחיים של אמת ואמונה.
לפי תורת ישראל, בתא המשפחתי טמונה קדושת החיים. בנות ישראל צנועות הן, טהורות הן, מיוחדות הן רק לבעליהן. ורק לחיים של היתר ולא של איסור, לחיים של טהרה ולא לחיים של טומאה. האב והאם אמורים לחנך את בניהם ואת בנותיהם כהמשך של עם ה׳, עם קודש.

המקדש בישראל, הוא הסוד והוא היסוד לקדושת כל יחיד ויחיד בישראל, כדי שישתחרר מיצריו וידבק ביוצרו. כך גם לכלל ישראל.

על ידי קדושת החיים וע״י התורה והמצוות, מלבד שעם ישראל היה הופך להיות עם נבחר, הוא היה הופך להיות שליח ה׳ להאיר את אור האמונה וקדושת החיים בקרב האנושות, ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל״(שמות יט, ו). או כלשון הנביא ישעיה (מט, ו): ״ונתתיך לאור גוים״. ישעיה גם ניבא נבואת נחמה לעתיד לבוא: ״קומי אורי(=כנסת ישראל) כי בא אורך, וכבוד ה׳ עליך זרח״(ישעיה ס, א).

ד. היוונים והמתייוונים זממו לכבות את אורות הקודש של עמנו

היוונים רצו לכבות את אורות הקודש של עמנו. הם ביטלו את דת ישראל; פגעו בקדושת בנות ישראל וטהרתן, פגעו בקדושת המקדש וטהרתו, ע״י שטימאו כל השמנים ואסרו לעסוק בתורה ולקיים מצוות. בכך רצו היוונים לבטל את ייחוד עמנו ואת ייעודו.

הם מצאו להם שותפים את מנהיגי העם המתייוונים. המתייוונים הסתנוורו מהתרבות היוונית והפנו עורף לתורת ה׳, והם חברו יחד עם היוונים לבטל את התורה והמצוות שהן ייחוד עמנו, ובכך לבטל את ייעודו של עמנו ולהפכו ככל הגויים ללא הבדל.

משום כך, לא נמצאו מדינאים ומצביאים שהתקוממו נגד הגזירות של היוונים זולתי הכהנים הגדולים מבית חשמונאי, שהם אנשי תורה, לא מדינאים ולא מצביאים - כי רק הכהנים הגדולים הבינו שאם לא יתקוממו נגד היוונים והמתיוונים, הרי שלבד מכך שעמנו יפסיד את ריבונותו על ארצו, הוא יאבד את ייחודו הרוחני ואת ייעודו.

משום כך הם הרימו את נס המרד, גאלו את העם מן השעבוד היווני, והשיבו לעמנו לא רק את הריבונות על הארץ, אלא את חירותנו הדתית ואת קדושת חיינו במשפחותינו ובמקדשנו. בכך הם הצילו את ייחוד עמנו ואת ייעודו.

נכון שטומאה נדחית בציבור, ויכלו הכהנים להדליק נרות המערכה בשמן טמא, עד שיכינו שמן טהור, אבל הלכה זו כוחה יפה כשהעם הולך בדרך ה׳, ואין חשש לזיוף הדת והתורה. בימי החשמונאים, בגלל המתיוונים והיוונים אשר היה להם ענין לטמא את הטהרות, היה צורך להדליק דוקא בשמן טהור, כדי לידע ולהודיע ששום כח בעולם

לא יכול לפגוע בנצחיות עמנו ובנצחיות תורתנו. זהו נס פך השמן הטהור, ששרד בנס, חרף העובדה שטימאו את הטהרות, ודלק בנס שמונה ימים עד שהכינו שמן טהור.

ה. הפרצות שפרצו במקדש - טשטוש ההבדל בין ישראל לעמים

היכן פרצו היוונים פרצות במקדש?

כאן כתב רבינו: ״ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות״, משמע שהפרצות היו בהיכל, אולם במשנה נאמר במפורש שהפרצות היו בסורג (שגבהו עשרה טפחים, והיה כמין רשת, ועד אליו גויים היו רשאים להגיע ולצפות במקדש, ולא מעבר לו):

לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים, ושלוש עשרה פרצות היו בו שפרצום מלכי יון, וחזרו וגדרום, וגזרו כנגדן שלוש עשרה השתחויות(מידות, ב, ג).

וכתב רבינו בפירושו שם:
כל זמן שמגיע האדם לפרצה מאותם הפרצות משתחווה לה׳, דרך תודה על עבירת מלכות יון הרשעה, כמו שהזכרנו בשקלים.

הרי שרבינו ביאר שהפרצות היו שלוש עשרה, והן היו בסורג, וכשסתמום תיקנו להשתחוות במקום הפרצות, כדי להודות לה׳ על שעקר את מלכות יון הרשעה. ואם כן, קשה מדוע כתב רבינו בהלכות חנוכה, שנכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, ולהלן נתייחס לשאלה זו.

דבר פשוט הוא, שהפרצות שפרצו בסורג לא היו בעלות משמעות צבאית כפרצות בחומה, וכן לא במשמעות של הרס וחורבן המקדש - כי כאמור, מדובר בסורג מסורג ומרושת, הגבוה עשרה טפחים, שכל תכליתו לסמן את הגבול שעד אליו גויים רשאים להגיע במקום המקדש. כלומר שמירת האבחנה בין ישראל לגויים, בגלל קדושת עמנו, בגלל ייחודו וייעודו.

ממילא מתבאר, שמשמעות הפרצות שפרצו בסורג, היא טשטוש ההבדל בין ישראל לעמים. זאת עשו היוונים, כנראה, רק בעזרת המתייוונים, אשר אמרו ליוונים את משמעות הסורג. גם אם היוונים ידעו את משמעות הסורג ותכליתו מאליהם, סוף סוף הפרצות שפרצו בו היוונים היו כדי לבטל את ההבדל בין היהודים לגויים בכלל, ובמקדש בפרט. פרצות אלו היו אזהרה לעמנו על סכנת כיבוי אור היהדות, וביטול ייחוד עמנו וייעודו ועל סכנת התבוללותו בגויים, ושחלילה, ככל הגויים יהיה בית ישראל.

כדי להשלים עניין זה, עלינו לציין שרבינו כתב בפירושו למשנה מדות, ״כמו שהזכרנו בשקלים״, וכוונתו למשנה בה נכתבו המקומות שבהם משתחווים שלוש עשרה השתחוויות, ושם כתב רבינו בפירושו:

ואלו השלש עשרה השתחוויות, לדעת חכמים היו משתחווים כנגד שלוש עשרה פרצות שפרצום מלכי יוון בעזרה, וחזרו מלכי בני חשמונאי וגדרום, כמו שיתבאר במדות. וכשהיה אדם מגיע למקום פרצה מהן משתחוה דרך הודאה (שקלים ו, ג).
הרי שרבינו כתב ששלוש עשרה הפרצות היו בעזרה, אך גם כתב, כמו שיתבאר במדות. והדבר תמוה, שהרי במידות נתבאר שהפרצות היו בסורג! ועל כך תמה מהר״י קאפח ז״ל בפירוש לרבינו(מגילה וחנוכה ג, א, אות ג) ובצדק.

אולם הדברים מוכרחים בדברי רבינו; שבתחילה היוונים פרצו שלוש עשרה פרצות בסורג, כדי לפרסם שאין עוד הבדל בין ישראל לגויים. אך הם לא הסתפקו במעשה סמלי זה, אלא בנוסף לכך, הם ביטלו דת ישראל, ופגעו בקדושת הבנות. ואף גם זאת, הם פגעו ורמסו את קדושת המקדש, כדי לבטל את קדושת עמנו - לכן הם פרצו גם פרצות בחומת העזרה, וגם פרצו פרצות בסורג. כל זאת, כדי לקעקע את קדושת עמנו בכלל, ואת קדושת עמנו בארץ קדשנו ובמקדשנו בפרט, ובכך רצו לייאש את עמנו מלהמשיך בתורה ובמצוות, ולבטל את התובנה של עמנו שמתבטאת בברכות לה׳ ״אשר קדשנו במצוותיו״.

אין פלא שמצוות הדלקת נרות חנוכה נקבעה בערב עם תחילת השקיעה, ולמשך כחצי שעה ויותר - כדי לפרסם את נס הצלת אור היהדות, שכמעט רגע קט וכבר היה שוקע ונעלם בחשכת הלילה האנושית. ולכן הדלקה לפני זמן זה, או אחריה אין לה משמעות כלל ועיקר, לפי רבינו - כי אין צורך בנר ביום, ובלילה יש צורך בנר רק כדי לסלק חשכת הלילה של הקוסמוס, לא החשיכה של האנושות מבחינה אמונית ותרבותית, כי נר חנוכה מסמל את הסיכוי וההבטחה שאור ישראל ימשיך לדלוק ויאיר את חשכת האנושות, שזהו ייחודו וייעודו.

ו. נרות המערכה - היערכות להאיר את החשיכה הלאומית והאנושית

כפי שציינו, רבינו כתב שכשגברו בני חשמונאי על היוונים ואיבדום, נכנסו למקדש ומצאו פך שמן טהור, והדליקו בו ״נרות המערכה״.

והדבר אומר דרשני, מה ראה רבינו כאן לכתוב נרות המערכה, ולא כתב נרות המנורה הטהורה - שהרי בתורה, כתוב: ״את המנרה הטהרה, את נרתיה, נרת המערכה, ואת כל כליה, ואת שמן המאור״(שמות לט, לז. וראה שם לא, ח; ויקרא כד, ד), הרי שהנרות הם נרות המנורה הטהורה, אלא שהם מכונים נרות המערכה. ואם כן, השאלה היא כפולה, מדוע נרות המנורה הטהורה, כונו נרות המערכה? ומדוע בחר רבינו דווקא בכינוי זה, נרות המערכה, כשתיאר את הנס של פך השמן הטהור שהיה בימי חשמונאי במקדש?

הרמב״ן כתב על פסוק זה הערה מאירה: ״כי הן אשר יערוך אותו, בין הערבים״. וכוונתו למה שכתבה התורה על הדלקת נרות במקדש (שמות כז, כא): ״באהל מועד מחוץ לפרכת, אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה׳״. כלומר שמצוות ההדלקה במקדש, שעורכים את הנרות ומסדרים אותן בין הערבים (ובין הערבים הוא מכי ינטו צללי ערב), ושמים בהם חצי לוג שמן, כמידת הלילה עד אור הבוקר. והיינו, שנרות המקדש מסמלים את אור הנשמה של כל אחד, שעליה לאור באור ה׳, באור התורה והמצוות. עד יעבור מן העולם הזה, שהוא כמו לילה, ואז יזכה לאור בוקר, שהוא עולם הבא. וכן נרות המקדש מסמלים את אור היהדות, שנועדו להאיר את חשכת האנושות, עד שיואר אור ה׳ בימות המשיח.

אם כן, מצוות הדלקת נרות חנוכה היא סמוך לשקיעה, ורק כחצי שעה וקצת יותר -כדי לציין את הסכנה שנשקפה אז לעמנו בימי החשמונאים, שכמעט רגע קט, והיה כבה אור עמנו, אלמלי החשמונאים השכילו והצליחו בעזרת ה׳ להציל את עמנו, את תורתו, קדושתו ואורו. הדלקת נרות חנוכה היא דווקא בפתחי הבתים - שהבית מסמל את התא המשפחתי וקדושתו, שהיא הבסיס לקדושת עמנו, ושאותה רצו היוונים לקעקע.

נרות חנוכה הם מיום ליום, בשמונת הימים, מוסיף והולך - כי מלבד הצלת אור היהדות מבחינה לאומית, לנו כשלעצמנו, עדיין נכון לנו ייעוד, להאיר את חשכת האנושות.

ז. נרות המערכה - אש המערכה ואור המערכה

אולם אפשר שנרות המערכה נקראו כך, משום שאם כבה הנר המערבי מדליקים אותו מאש המערכה של העצים שעל גבי המזבח (תמידין ומוספין ג, יג).

הנר המערבי, לפי המסורת, דלק תמיד בנס כל השנים, עד למותו של שמעון הצדיק (תוספתא סוטה יג, ז; ירושלמי יומא ו, ג [לג:]). על נס זה התייחס רבינו בפיהמ״ש (תמיד ג, ט): ״הוא הנר המערבי אשר לא כבה משך זמן מסוים כפי שידוע״. כך יוצא, שבזמן שאין הרמה הרוחנית הלאומית של עמנו גבוהה, ואין עמנו ראוי לנסים, והנר המערבי כובה, מסתייעים באש מן ההדיוט, שדולקת בעצי המערכה שעל גבי המזבח.

דומה, שאש זו, סודה ויסודה אנרגיות כבירות שיש לצדיקים ואנשי מעלה, שהם כאש יוקדת לעשייה רבתי בגמילות חסדים, בריבוץ תורה ובהעמדת עולה של תורה. אש כזו מקדשת את עמנו ושומרת את ייחודו כעם קודש שמואר באור ה׳, ואשר עתיד להאיר את האנושות כולה באור האמונה.

--------------------------------------------------

כזה היה עודד חמדי ע״ה. אף שצעיר היה, ועלה בסערת אש השמימה בדמי ימיו, היו בו אנרגיות אדירות של קדושה מאש המערכה שעל גבי המזבח, והוא פעל ללא ליאות להדליק את נרות המערכה, את אורות הקודש, היהדות. זוהי זכות גדולה ביותר שהיתה לו, במיוחד בימינו, שיש סכנת שקיעה ח״ו לקדושת עמנו, לשמירת ייחודו וייעודו. אור נשמתו הטהורה שהואר בעוצמה רבה, על אף גילו הצעיר, מכח אש הקדושה שבערה בו, עלה למרומים באש שאחזה בגופו. תנצב״ה.