השיטה המקובלת כיום בעולם הדמוקרטי של בחירת נבחרים ע"י הצבור, היא במקרה הטוב ביותר הבטחת האינטרס של הרוב, מבלי לבחון לגמרי באיזו מידה אינטרס זה גם צודק ובאיזו מידה אין הרוב מנצל עובדה זו של היותו רוב בכדי לגרום עוול למיעוט.
אמרנו "במקרה הטוב ביותר", משום שאליבא של המציאות, אין הרוב המושג בבתי הנבחרים מייצג גם את רוב הציבור שבמדינה, והוא מושג ע"י צירופים שונים ועסקאות בהם מתלכדים מיעוטים שונים על בסיס של "שמור לי ואשמור לך", ושלא לדבר על מעברים פתאומיים של אישים על רקע אינטרסים אישיים וכך מתהווה הרוב בצורה מלאכותית . ברור שגם כאן פועלים המניעים האישיים של יצר הכבוד וניצול העמדה, לא כגורמים אחרונים במעלה ולכן מנהיגים של ימינו לא יתבעו מן הצבור, לא יוכיחו, כי המוכיח מאבד, על כל פנים לפי שעה, את הפופולריות שלו.
העיקרון שהדמוקרטיה כל כך מרבה להתהדר בו -"הכרעה ע"י העם ועל פי רוב דעות", לא חדש הוא לנו מקורו בתורה וחז"ל. התורה קובעת את הכלל "אחרי רבים להטות" וחז"ל למדים מהאמור בתורה לעניין מינויו של בצלאל, שבתחילה נאמר "ויאמר הי אל משה לאמור ראה קראתי בשם בצלאל ..." ( שמות ל" א ) ולבסוף משה מציג את הנבחר לפני העם בכדי לקבל את הסכמתו, שנאמר "ראו קרא ה י בשם בצלאל...״ , (שם ל"ה).
אמר הקב"ה למשה, הגון עליך בצלאל? אומר לו רבש"ע, אם לפניך הגון , לא כל שכן לפני?. החזיר לו אעפ"כ לך ושאל וערוך משאל עם. שאל משה לישראל הגון בעיניכם בצלאל?, אמרו לו אם לפני ה' ולפניך הגון, לא כל שכן לפנינו?! (ברכות נ"ה). מובן שהמינוי של בצלאל היה ע"פ דבר ה', אך כדי ליצור הסכמה כללית, ביקש ה' ממשה לקבל את המנדט מהעם. באופן דומה, המינוי הפוליטי בממשל חז"ל נעשה ע"י הסנהדרין, שהם מוכרים ומקובלים ע"י הציבור כגדולי הדור, וע"י שהוסמכו על ידם אלא שהם חייבים לעשות זאת בהתחשבות עם צרכי הצבור, ובהיותם משוכנעים שהללו ראויים לתפקידם .
אולם, גם במקרה זה עדיין יש רשות בידי הצבור להביע התנגדותו למינוי ע"י אי קבלתו עליו. דבר זה אנו רואים בגמרא אפילו ביחס ל"סמיכה" שנראית לנו להיות שייכת כולה בתחום הסנהדרין והמסמיכים. כך אמרו בגמרא על ר' מאיר שסמכו ר"ע ולא קבלוהו, והיה צריך להסמיכו מחדש. כן נאמר שם על ר' חנינא ור' הושעיא שר' יוחנן היה מעוניין להסמיכם ולא עלתה בידו (סנהדרין י"ד).
בראי חז"ל, הרוב לא תמיד משקף את האמת והראוי. יש לבדוק יפה את המניעים שלו, ואם יש לו נגיעות אישיות, ואם ההכרעה שלו היא משום שדורש טובת עצמו, כי אז אין זו הכרעה ואין להתחשב בה. כפי שמסופר בגמרא (הוריות י.) ר"ג רצה למנות שני ת"ח מצוינים לפרנסי צבור והם ר' אלעזר חסמא ור' יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טיפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש", ואין הכוונה שאפשר לדעת את מספר הטיפות שבים, אלא שאותם חכמים פתחו אסטרטגיות ומסוגלים לתת הערכות בקרוב של דיוק מקסימלי. ר"ג הבחין בתכונה זו שלהם, ומי כנשיא יכול להבין, שיכולת הערכה היא בסיס למנהיג ציבור ועוד שלא נצלו את יכולתם לפרנסה. ומספרת הגמרא ששלח רבן גמליאל לקרא להם ולא באו. שוב שלח להם ובאו. אמר להם: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם - עבדות אני נותן לכם!".
זוהי הדמות האמיתית של מנהיגות ישראל שבורחת מפני כל צל של קבלת שררה. ואם אפשר לשכנע לקבל המנהיגות, הרי רק על פי האבחנה שידעו שאין זו אלא עבדות, שמוטל על ראשם עול הצבור, דאגת הצבור ומוכנים למסור נפשם עבור הצבור. תורת ישראל מחנכת לאימון בגדולי תורה שנתקבלו על הצבור. הם נחשבים
"עיני הקהל", והחלטתם היא על דעת רוב ישראל, בתנאי שהיא מקבלת הסכמת הצבור. המונח התלמודי "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה" (ע" ז ל"ו), משקף את התייחסותם של החכמים בהלך הרוח שבעם, אך אסור למנהיגי הציבור ללכת שבי אחר הרוב, כי קיומו של קהל אוהד, נלהב ומעריץ - נותן בידיהם של מנהיגיו את תחושת הביטחון העצמי, העוצמה, והוודאות מסמאת העיניים שהיא אם כל חטאת וכל שגגה.
אבל עד שנזכה לבחירות דמוקרטיות בראי חז"ל , וגם למנהיגים שרואים בשררה עבדות ולא ניצול כוח ופרסום, נדע לבחור לעת עתה, באנשים שמסוגלים ללכת עם ראש מורם ולהחזיק באידיאולוגיה אינטרסנטית לעם ישראל, מבלי לשנותה בהתאם למצב רוחם של "רוחות זרות" מבית ומחוץ.