אחר הכל, היפנו את תשומת לבי על רשימתו הקצרה של דניאל גודלשמידט על ״תענית בכורות״. [61]להלן מספר הערות על רשימתו של גולדשמידט:
1. גולדשמידט קובע: "ברור שהמנהג (תענית בכורות - ע״ר) היה קיים כבר בתקופת התלמוד; אף על פי שיש להודות שביסוסו הוא חלש למדי".
2. ביחס לניסיון של הירושלמי להסביר את העובדה, שרבי לא אכל בערב פסח, בשל היותו בכור, מודה גולדשמידט: ״דעה זו אמנם מופרכת מיד... אבל גם מהדעה המופרכת יש לנו ללמוד על קיום המנהג ועל הפצתו בתקופת האמוראים, אולי אפילו בתקופת התנאים".
3. גולדשמידט קובע: ״על סמך מקומות אלה נחשב ערב פסח לתענית רשמית של הבכורות. אף על פי שאין זכר למנהג זה בספרות הגאונים, עד כמה שהיא לפנינו, הוא נמצא רשום בפסקי כמה מרבותינו הראשונים, אבל אופייני הוא, שהפוסקים שבספרד עוברים עליו בשתיקה. מאידך גיסא נקבע הענין בפסקי הראשונים שבאשכנז וצרפת ברצינות גמורה, ורק בנוגע להיקפו ולביצועו נחלקו דעות הפוסקים... כנראה קיבלו הספרדים את התענית רק בהשפעת בעל הטורים או בהשפעת ר׳ יוסף קארו שנימק אותו בחיבורו ״בית יוסף״ ורשם אותו גם בשולחן ערוך״.
4. גולדשמידט תמה, שהבכורות מתענים על נס הצלחתם והרי היו צריכים לחגוג על כך. והוא מתאמץ לנסח טעם או טעמים לתענית מיוחדת במינה זו שלפי דבריו אפילו אב צם במקום בנו הבכור: ״אלא היא כעין כפרה לאיזה עוון שדווקא הבכורות נכשלו בו, או שנקבעה על איזה צרה שלא תבוא. עמדת הבכורות היתה בתקופה קדומה שונה מעמדתם המאוחרת, וגם לפי השקפת התנאים היתה בראשונה העבודה בבכורות. ויש מי שייחס להם חטא מיוחד במצרים על שהשתתפו בעבודה זרה. העם הפשוט הבין פסוקים כגון ״בכור בניך תתן לי״ כמשמעם, וכיון ששייך הבכור לגבוה, הוא תמיד בסכנה. כנראה ראו לפי איזו אמונה עממית ביום שלפני הפסח כעין יום הגזירה לבכורות, וראו צורך למנוע
את הסכנה בצום. כך מתבארים מנהגי התענית, שהאב מתנה בעד בנו הקטן, או אפילו האם במקום האב״.
5. גולדשמידט תמה, שצמים בערב פסח ש״נחשב מתקופת התנאים ואילך כעין יום טוב״, לכן ניסה להטעימו כדלעיל.
6. לבסוף הוא מציין: ״נתפשט בזמן האחרון הנוהג להשתתף בסיום מסכתא״. והוא מעיר: ״יש לשמוח על התפתחות זו כי תלמוד תורה כנגד כולם״.
ברור, שגולדשמידט ניסה לעמוד על מקורות המנהג ועל טעמו, אך דומה שהוא עשה זאת מתוך רצון ללמד זכות על הנוהגים מנהג זה, שאפילו לפי דעתו של גולדשמידט יש עליו הרבה תמיהות. אך נשאלת השאלה מה היה אומר אילו לא נהג במנהג זה מעולם ולא היה מוצא עצמו קשור לשום חיוב לנהוג מנהג זה, דומה שאז גולדשמידט היה מתייחס לנקודות השונות שהעלינו ברשימתנו:
1. מדוע בירושלמי דחו את ההשערה שרבי התענה בע״פ בגלל היותו בכור וקבעו שעשה זאת משום שהיה איסטניס, אם מנהג זה היה קיים בתקופת התנאים, ואם מנהג זה טוב וראוי לקיימו, מה ראו חכמי התלמוד למנוע טוב מבעליו, ולהסביר את רבי כמי שלא התכוון לקיים המנהג? וכי מרבי לא היינו מצפים שיקיים מנהג קדוש?
2. מדוע גולדשמידט לא התייחס למה שנאמר בירושלמי ״אמר רב מנא רב יונה אבא, הווה בכור והוה אכיל״, הרי היה לו לדון בפיסקה זו משום שהיא מכרעת, ראינו שיש מי שגורס "ולא הווה אכיל". ואם היה מברר הגירסה הנכונה היה מכריע מנהג זה לשבט או לחסד. ממה נפשך: אם היה מאמת הגירסה ״ולא הווה אכיל״, היה יכול לומר שהתנאים או האמוראים נחלקו ביחס למנהג היו שחייבו והיו ששללו. הגאונים וראשוני חכמי ספרד הלכו בעקבות השוללים, וחכמי אשכנז וצרפת בעקבות המחייבים, ולאחר מכן יהדות ספרד ברובה, קלטה המנהג מיהדות אשכנז. ואם היה מכריע לפי הגירסה ״לא הווה אכיל״, מה התועלת במציאת דעה מופרכת בתלמוד, לביסוס מנהג שקיים בימינו, אם תנאים ואמוראים הסתייגו ממנו?!
3. ספק אם דעה מופרכת שנאמרה בימי התלמוד, היא מהווה סימן שהיה אז מנהג קיים. במיוחד שמנהג כזה לא בא זכרו בספרות הגאונים ולא אצל ראשוני חכמי ספרד. אך גם אם היו לנו יותר הוכחות שהיה מנהג קיים, עדיין מן הראוי לברר, אם לא נדחה מבחינה הלכתית.
4. לכן יש לתמוה, שגולדשמידט תמה על המנהג לצום בע״פ שנחשב ליום טוב, ולאחר שהעלה השערה שצמים משום שהאמינו שנשקפת סכנה לבכורות, לא חזר ליישב את המנהג מבחינה הלכתית.
5. המקור הברור למנהג הוא מסכת סופרים (ולענ״ד אותו קטע במסכת סופרים מאוחר הוא). המנהג אפשר שהתחיל בא״י בסוף תקופת התנאים, אך באותו זמן הוא נדחה. אפשר ששרד לו שריד שחזר וניעור אצל יהודי אשכנז, תחילה רק אצל יחידים, כפי שעולה מלשון כמה מחכמי אשכנז, ואשר גם גולדשמידט מודה בכך, ואח״כ הוא הפך לנחלת כל יהודי אשכנז. משם הוא עבר לרוב יהודי ספרד, וכאמור היום כמעט לא שרד ממנו שריד, מלבד מעין סיום מסכת.
6. גולדשמידט הביא נוסח ״עננו״ לתענית בכורות ושיער שחובר בתקופה מאוחרת. אכן בספר ״חמדת ימים״ נמצא נוסח ״עננו״ שהמחבר של ״חמדת ימים״ העיד שהוא חיברו.
[1] הרב משה אלכסנדר זושא קינסטליכער, תענית בכורים וסעודות מצוה בערב פסח (להלן תענית בכורים), בני ברק תשמ״א.
[2] בעתון המודיע לימים יד, טז, כ׳ ניסן. אם כי דומני, שהרב קינסטליכער לא מזכירו במקורותיו.
[3] שו״ע, או״ח, סי׳ תע, א-ב.
[4] ר״י קאפח שליט״א, שנה בשנה, תשכ״ב, 87 ; ר״ש יצחק הלוי ז״ל, שנה בשנה, תשכ״ח, 93.
[5] פסחים פ״י מ״א.
[6] פסחים קח א.
[9] סי׳ רח. ר׳ ישעיה שנזכר שם הוא ר׳ ישעיה דטראני הזקן מחכמי איטליה מן המאה ה-13. ואמנם בספרו פסקי הרי״ד, פסחים, קה, א הוא הביא את הבבלי, וגם את הירושלמי. בבבלי הסבירו שרב ששת לא אכל בע״פ בגלל שהוא איסטניס. ואילו בירושלמי ניסו להסביר שרב ששת לא אכל בע״פ בגלל שהוא בכור, אלא שבירושלמי הסיקו שהוא לא אכל בגלל שהוא איסטניס. והרי״ד דייק מן ההשערה בירושלמי ״שהבכורות נוהגין להתענות ערב פסח, וכן נוהגין עכשיו בכל קהילות שבמערב״. יש לציין שנכדו הריא״ז, ר׳ ישעיה אחרון ז״ל כתב בפסקי הריא״ז, על פסחים שם, כתב: ״יש מקומות שנוהגין הבכורות להתענות בערבי פסחים, ויש להם סמך בתלמוד ארץ ישראל״.
[10] יש לציין שהגירסא בפנינו היא על רבי יהודה הנשיא ולא על רב ששת.
[11] עיין הקדמתו של היגער על מסכת זו.
[12] חכמי אשכנז הראשונים ציינו מנהג זה כמנהג מקומם, הרוקח, ער, הראבי״ה סי׳ תקכה, וחכמים אחרים ראו בו כמנהג אשכנז המאירי, פסחים, קז, ב.
[13] עיין מהרש״ל, ים של שלמה, סוף בבא קמא; י׳ מילר, חילוף מנהגים בין בבל וא״י, ווין, תרל״ח; ד״ר מ׳ מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים, תרצ״ח; ד״ר מ׳ לוין, אוצר חילופי מנהגים תש״ב; ד״ר מ׳ מרגליות, מועדים וצומות בארץ ישראל ובבבל בתקופת הגאונים. ארשת, תש״ד, עמ׳ ר״ד.
[14] עיין המקור שבהערה 7. הרי״ד שנסמן בהערה 8 גרס בירושלמי רב ששת ולא רבי.
[15] השווה קדשי דוד סי׳ ת״ע, ושו״ת ר״מ קצלנבויגן סי׳ ג׳.
[16] תענית כג ע״ב.
[17] סי׳ תקכה בסוף.
[18] הרא״ש פסחים פ״י אות י״ט; ארחות נ, א: ועוד, הלכות ערב פסח, סי׳ י״ג; בית הבחירה, פסחים, ק״ז, ב; סמ״ג, עשין סי׳ מ׳; הריטב״א, פסחים, נ.א ועוד.
[19] על פסחים סוף פרק שלישי.
[20] ברכי יוסף, או״ח, סי׳ ת״ע.
[21] בפרדס הגדול סי׳ י״ז.
[22] פסחים קח, א, ד״ה רב ששת.
[23] עיין ברוקח ובראבי״ה.
[24] צרור החיים עמ׳ קכז, לר׳ חיים תלמיד ר׳ פרץ והרשב״א; הרשב״ץ מהר״ם חלאווה ועוד.
[25] אם לפניו היתה גירסת הרמב״ן היה צריך להסתמך על מעשה רב של ר׳ יונה שלא אכל בע״פ בגלל היותו בכור ולא על השערת ר׳ סימון על רבי, אלא כנראה שגירסתו כגירסתנו.
[26] פכ״א א.
[27] הלכות קטנות להרא״ש הל׳ ס״ת סי׳ יג, וראה שדי חמד, כללי הפוסקים, סי׳ ב כ״ג שדחה את יד מלאכי שניסה להקדימה בטענות רעועות.
[28] השווה מסכת סופרים, פי״ז, סי׳ ג, ופכ״א, סי׳ א. במבואו למסכת סופרים עמ׳ 80.
[29] תענית יז ע״ב; מנחות סה ע״א; ירושלמי תענית פ״ב הי״ב; מגילה פ״א ה״ד.
[30] מהדורת הילדסהיימר, הוצאת ״מקיצי נרדמים״, תשל״ב, חלק א׳, עמ׳ 396-398.
[31] הערה 6 שם. ושלכן הטור או״ח סי׳ תק״פ מביא ענין זה בשם הבה״ג בלבד.
[32] בספרו עמ׳ יד בהערה שבה הוא בירר את שיטת הרמב״ם שלא זכר תענית זו.
[33] המדובר בכתב עת אוצר החיים, ספר שביעי שיצא בשנת תרצ״א ואשר ערוך ע״י הרב חיים יהודה עהרענרייך. במאמר שהוא פרי עטו של הרב העורך באותו ספר עמ׳ 91-99 ניסה המחבר להתחקות אחר שורשיה של תענית זו וטעמה.
[34] בעער, צור געשיכטע דעס פסח פ׳ עסטעס צד 50.
[35] מסכת סופרים פרק כ״א ה״ג.
[36] כוונתו למסכת סופרים ולא לספרות הגאונים שכן בסמוך הוא ציין שם ״בספרות הגאונים, בשאילתות, ברב אלפס, ברמב״ם, בראב״ן ובכמה פסקי הראשונים אין זכר לתענית בערב פסח, לא תענית צבורי, ולא תענית בכורים״.
[37] שיצא על משנה, פסחים, בשנת 1912 ערוך ע״י פרופ׳ ג׳ בר, ופרופ׳ הולצמן. Die Pesachim, Prof G. Beer, prof Q.Holtzmann. ,Mischna נכתב מאמר על תולדות תענית פסח Zur Paaschafestes Geschichte des. (שם, עמ׳ 50).
[38] השתמשתי בתרגום האנגלי של COLSON, לונדון 1950 ספר VII עמ׳ 84-85, ובתרגום העברי של דוד רוקח, פרקי פילון על ההשגחה, על עשרת הדברות, היפותטיקה, ירושלים תשל״ו עמ׳ 119.
[39] תודתי נתונה לפרופ׳ א׳ קירשנבאום שסייעני בפענוח המקורות הנ״ל, וכן לפרו׳ יהושע עמיר, שנסתייעתי במומחיותו בכתבי פילון כדי להתחקות אחר שורשים לתענית בכורות בכתבי פילון אשר כאמור אינם. הוא אישר מסקנתי וציין שהמונח ״החודש הקדוש״ מופיע בכתבי פילון כחודש תשרי.
[40] או״ח, סי׳ תקפ״א ס״ב.
[41] ירושלים תשכ״ח. שמתאר את תולדות ר׳ יצחק אייזיק זצ״ל מזידיטשוב מסופר בפרק עשרים וחמשה סעיף ד׳.
[42] בספרו ״מים חיים״ או״ח סי׳ קט.
[43] שו״ת הרמב״ם - בלאו, ח״ב, רס״ז.
[44] שו״ת, שם, סי׳ רס״ג.
[45] הלכות חמץ ומצה בסוף פ״ו.
[46] שם, אות ל.
[47] אב״ה, ואכן הר״י קאפח בביאורו שם פ״ו אות לה ביאר שבכוונה נזהר רבינו בלשונו וכתב מרעיבין ולא מתענין, כי לדעת רבינו אסור להתענות עיי״ש.
[48] בפ״ח מהלכות יום טוב הי״ז.
[49] ספר עבודה, הלכות כלי המקדש פ״ו הל׳ ט-י.
[50] המקור לדברי הרמב״ם הוא הירושלמי פסחים פ״ד ה״א, שכן שם ניתן נימוק לאיסור מלאכה בע״פ ש״אי אפשר שתעשה מלאכה וקרבנם קרב״, והסתייעו שם בירושלמי מדין קרבן עצים.
[51] אב״ה, ואולם משנדפס הרמב״ם עפ״י כת״י תימן, מהדורת מכון מש״ה, לא נזכר מהנוסח שבדפוסים בה״ט ״ודבר זה מנהג״ כי אם בה״י בלבד, וכתב הר״י קאפח בביאורו שם אות יא: כ״ה הנוסח בכל כת״י ע״כ ולא יותר. ובנדפס הוסיפו וסיימו ״ודבר זה מנהג״ ואינו אמת, כי רבינו הבחין בין קרבן צבור לקרבן יחיד, בקרבן צבור אסור בספד ותענית ואסור בעשיית מלאכה לעולם. ובקרבן יחיד כמו בהלכה דלקמן תלה את האיסור במנהג. ולפיכך לדעת רבינו כל קרבן ציבור אינו תלוי במנהג ואינו תלוי בזמן שאותו הקרבן נוהג אלא האיסור לעולם ולפיכך פסק בער״פ שאסור בעשיית מלאכה כמ״ש בפ״ח מ הל׳ יו״ט הטז מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. ודלה כרזה שכ׳ שאין האיסור אלא בזמן המקדש, אלא אסור לעולם ולפיכך אסור בזה״ז להתענות בער״פ לא לבכורות ולא לפשוטים. וראה מש״כ בפ״ח יו״ט מהדרותינו זו עמו׳ קצח אות לח. אלא דשם לא שמתי לב לנוס׳ כת״י כאן דלא גרסי בסוף הלכה זו ״ודבר זה מנהג״ שהוא הוספת המדפיסים. וכבר הטעו המדפיסים הללו את המל״מ שהאריך לדון בשיבושיהם... ועיין מעשה רוקח שגם הוא דחקו תוספת המדפיסים ״ודבר זה מנהג״ וכאמור ליתה וכו׳ עכת״ד. ובמהדורת שבתי פרנקל בגוף ההלכה הדפיסו כבדפוסים ״ודבר זה מנהג״ וכאמור ליתה וכו׳ עכת״ד. ובמהדורת שבתי פרנקל בגוף ההלכה הדפיסו כבדפוסים ״ודבר זה מנהג״ אולם בשנויי נוסחאות ציינו שבכתבי היד ליתא ועי׳ למשל״מ ד״ה ויש ובס׳ המפתח. וברור שכל הקושיות והתשובות הדחוקות על הרמב״ם אינם כי אם לפי הדפוס אך לפי כתבי היד אין פרץ ואין צוחה יוצאת ברחובותינו.
[52] בפ״א מהל׳ ממרים ה״ג, וכן בהקדמתו למשנה, מהדורת ר״י קאפח תרגום בלי מקור עמ׳ יב.
[53] ספר שופטים הלכות ממרים פ״ב ה״ה.
[54] הלכות כלי המקדש פ״ו הל׳ ט-י.
[55] על תענית בכורות היה פשוט בעיני המשנה למלך שהיא תקנה קדומה ולכן היא לא נכללה באיסור. ואין זו כאמור תקנה כלל רק מנהג, ולא מנהג קדום רק מאוחר, בודאי לא לפני שנאסר להתענות ביום קרבן.
[56] תענית פ״ב ה״ו.
[57] עירובין מ, ב - מא, ב.
[58] כלי המקדש, פ״ה, ה״ג.
[59] שביתת יום טוב, פ״ו הט״ז.
[60] שו״ת הריב״ש סי׳ שלד.
[61] רשימה זו נתפרסמה בספרו של גולדשמידט ״מחקרי תפילה ופיוט״, הוצאת ספרים ע״ש מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל״ט, עמ׳ 384-386.