טו בשבט חל בסמיכות לשבת בשלח ולעתים קרובות אף חל בשבת שירה עצמה. האם יש קשר בין האירועים? אבותינו נחלצו משעבוד מצרים אך עתה הם עומדים על שפת ים סוף כשמצד אחד הים מונע את התקדמותם ומן הצד האחר צבא מצרים הולך וסוגר עליהם, צבא מבהיל ואימתני, עז ואכזר, צמא לנקמה. ברגעים קשים אלה העם זועק ומתחנן להצלה, וקולות קטני האמונה שוב צפים ועולים, הם מתלוננים על משה שהוציאם ממצרים, הם אינם רוצים בגאולה ובחֵרות, ואף לא בריבונות בארץ המובטחת. הם מאשימים את משה:
"הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם", "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".
האופוזיציה למשה לא קמה עכשיו, היא גחשה ורחשה תמיד וחיכתה להזדמנות לתקוף את משה רבנו ולהאשימו בכישלון יוזמת הגאולה והחרות. משה רבנו משדר עצמה פנימית ומחזק את מורל העם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם... ה' יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן".
לאחר מכן, משה רבנו צועק אל ה' בבקשה להצלת העם והוא משיבו: "מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ... וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ". מדוע הורה ה' את משה לפעול? וכי לא היה יכול לבקוע את הים בלעדי הרמת המטה? זאת ללמדנו, כי אין לסמוך על הנס לבדו, לצד הבטחון והאמונה בה' יתברך ובישועתו, יש צורך ביוזמה ובפעולה, גם ליחיד וגם לאומה, כדי להגיע ליעדים ולחוף מבטחים.
מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים מנעו טיסה מבצעית מאחד מטייסי הקרב הוותיקים בשל גילו. לאחר שהוא התעקש להשתתף במלחמה התירו לו לטוס במטוס סיור קל כדי לאסוף מודיעין. והנה, בפריצה לסיני מצא עצמו אותו טייס כנגד שלושה מטוסי קרב מצריים! ומה יעשה כנגדם? במטוס פייפר? אלא שה' בלבלם ובמקום שאחד ירדפהו והשניים יתקפו את כוח הפריצה, כולם רדפוהו. הטייס הוותיק משך את מטוסי הקרב המצרים לרדוף אחריו והם בזבזו זמן יקר, ובינתיים ניצל הכוח שפרץ לסיני. כלומר, לעולם אין להתייאש גם במצבים שנראים קשים, לעולם יש לבטוח בה', כי יש ופעולה ועשייה, גם בנסיבות בלתי אפשריות, מביאה לניצחון!
תשועה וניצחון
משה רבנו בוקע את הים ועַם ישראל הולך בחרבה, ומה עִם המצרים? ה' "מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם", והם מרוב להיטותם לבצע ולנקמה רודפים אחרי אבותינו לתוך הים. המצרים טובעים ואובדים בים ובלב העם בוקעת רינה והודיה לה' על תשועתו: "וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ, בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".
משה רבנו מנהיג דגול, מבטא את החוויה הרגשית האדירה הזו בשירה, הוא המוביל והוא הקובע את תוכנה: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'... וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם", אחרי כל פסוק שמשה פותח בו כל העם חוזרים "אָשִׁירָה לַה'" וכו'. משה רבנו, בשגב שירתו, מבטא את השמחה בנפול אויבנו, ויחד עם זאת את תכלית גאולתנו ממצרים שהיא כיבוש הארץ ובניין בית המקדש: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ...". לנשים יש חלק חשוב ומרכזי בשמחת האומה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה... אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת", אצל הנשים יש כלי נגינה בתוספת לשירה.
מֵי הדעת
לאחר הנס הגדול, עם ישראל מגיע למרה: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה-נִּשְׁתֶּה", מֵי המקום מרים, ושוב קמים להם השוליים ומתלוננים. משה צועק אל ה' והוא מנחה אותו לרפא את המים על ידי השלכת עץ לתוכן. ריפוי המים נעשה דווקא על ידי עץ, ללמדנו "אם אין עצה אין תבונה", החכמה היא המרפאת, ועל מובילי העם להיות יועצי הדעת והתבונה, כדי שימלאו את תפקידם בריפוי מחלות העם. שרשי העץ יונקים מהמים והוא אינו נע ונד, כך גם ראוי לאומה חזקה, להתחבר למֵי הדעת, ובזאת תנקה את עצמה מתחלואי מצרים המטונפים שבכל דור ודור, ולהניב דורות משובחים ומתוקים.
שבעים תמרים
ממרה עם ישראל מגיע לגן העדן שבאילים: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים".
שתים עשרה מעיינות כנגד שנים עשר השבטים, ללמדנו שכל שבט ושבט צריך לפתח את מעיין הדעת והיצירתיות הייחודי שבו. ושבעים התמרים רמז לשבעים זקנים שבסנהדרין, כלומר, על מנהיגי העם להיות איתנים וזקופים כדקל, מחוברים למים גם במקום מדבר וציה, ומניבים פירות מתוקים שמהם נהנית אומה שלמה.
יוצא, איפוא, כי קשר גדול ואמיץ ישנו בין עולם האדם והאומה לבין עולם הצומח. יהי רצון שיקרב היום בו נזכה לראות את מנהיגנו ישרי דרך כדקל, מחוברים למֵי הדעת כעץ איתן, ומניבים פירות מתוקים בהוראות חברתיות וערכיות שיובילו את עמנו לשגשוג רוחני וכלכלי כאחד.