חג האושר עִם תורת האושר

חג השבועות הוא חג מתן תורתנו, ברם, בשונֶה מפּסח זמן חירותינו ומסוכות זמן שמחתינו, לחג השבועות לא הוקדשה עשׂייה מיוחדת של מצווֹת טקסיוֹת (כמו ליל הסדר, ישיבה בסוכה ונענוע לולב וכו'), לְמַעֵט השִּׂמחה שאנו מצוּוִים בּהּ בכל יום טוב. אמנם, המתבונן בחג השבועות ימצא בו ייחודיות רבה מעצם היותו מסמל את כניסת עם ישראל בברית התורה הנפלאה והפיכתו בזכותהּ לעם נבחר קדוש ונכבד מכל העמים, כביטוי רס"ג: "לפי שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה". כלומר, הרעיון המרכזי שבחג השבועות, הוא לחזק ולצרוב בתודעה את החיבור הרוחני והמחשבתי של אומתינו לתורת הנצח וְלָעונג הרוחני שבה. ברם, העם היהודי התקשה במציאוּת רוחנית-פורמאלית, ועִם הזמן נוצרו בו מנהגים שיָּצקו תוכן יותר מעשי בחג זה.

מנהגי חג השבועות

המנהג הרוֹוֵחַ ביותר הוא לימוד התורה כל הלילה, ואצל בני אשכנז קוראים גם פיוט "אַקְדָּמוּת מִלִּין" בִּשְׁבָח התורה וארץ ישראל. בני ספרד וחֵלק מבני תימן אומרים פיוט שנּוּסחוֹ מסוגנן כנוסח הכּתוּבּה, מעֵין שטר התקשרות רוחני בין ה' לעמו בחג השבועות. יש האוכלים מאכלי חלב, משּׁנֵי טעמים מרכזיים: (א). מעת נתינת התורה בסיני נאסרה אכילת בשר וחלב, והואיל והכלים של בני ישראל לא היו מוכשרים אכלו מאכלי חָלב עד שיכשירום. (ב). מטעם "דבש וחָלב תחת לשונֵך". מנהג אחֵר נולד בלוב, כאשר אחד מחכמֶיהָ רצה לבטא את חיוניות וחשיבות התורה וביקש שיגישו על שולחנו בחג השבועות שפע של קנקני מים. כנראה אחד הכלים נשפך, ואט אט התרחקו ממְּקור המנהג ורעיונו ואימצו את נקודת הליצנות שבּו: שפיכת מים זה על זה.

מנהג נוסף מבני אשכנז, לעַטֵּר את בתי הכנסת והבתים בצמחייה ירוקה, לזֵכר הר סיני שהיה למרגלותיו כר מרעה ירוק, וכפי שנאמר: "אַל יִרעוּ אל מול ההר ההוא". במקום שיש צמחייה יש מים. מְקור המים שבהר סיני מרמּז למֵי התורה שהחלו לנבּוֹע מהר סיני וּלהחיות את נַפשׁוֹת בני ישראל. האנושות עד מתן תורה משוּלה כמדבר צחיח, אנוֹשוּת של חמס, שפיכות דמים ואכזריות. התורה הקדוֹשה משולה כמֵי חיים שתכליתם להחיוֹת את השממה הרוחנית שפּשׂתה באנושות, ולהעניק לבני האדם כלים לחיים טובים ותקינים ורעיונות רוחניים להתרוממות המחשבה אֶל ידיעת ה'. ואכן, עוד בטרם קמה המדינה כשבּאוּ ראשוני העולים לארץ וביקשו ליישב את הארץ השוממה ולהפריחהּ, נזקקו לאַתֵּר/לִמצוֹא מקום מנוּקֶּה מנֶּגע מחלת הקדחת. מאוחר יותר התמודדו בסילוק הקדחת. וּמסַפּרים, שהיה שָׁם אדם חכם מיוּמּן שהיה קובע מראש אִם המקום כשיר להתיישבות אִם לאו. שאלוהוּ: היאך אתה יודע? והוא השיב: אם יש ציפורים במקום, סימן שזֶּהוּ מְקום חיוּת וישוב. כך אנו צריכים להפנים את הסמליוּת שבדבר, שהעם היהודי הביא בשׂורה לאנושות לדעת להתמודד בשאלות הקריטיות של חיי האדם. כלומר, עד מתן תורה היתה האנושות כמדבר צחיח, יבש, וההסטוריה הוכחה קשה שלילית ולא חיובית, דור המבול, דור הפַּלָּגָה, דור סדום ועמורה, מצרַיִם האכזרית. אולם מִמַּתַּן תורה, הִגּענו לִמקור מים חיים, חידוש חיי ערכים ומוסר. כך שסמליות היְּרוֹקֶת היא הרבֵּה מעֵבר לצֶבע וּלהרגשה נעימה, אלא כביטוי למקור מיִם חיים.

האושר שבתורה

תורתנו היא תורת חיים, תורה שמּוֹרָה לנו כיצד לפעול וְלבחוֹר כדי שנזכה לחיים טובים ותקינים בעולם הזה ונזכה לחיי הנצח בעולם הבא. לעומת תורת החיים, בנצרוּת אין חיובים מעשיים, והכל נתון ללב. לכאורה, הרבה יותר קשה לחיות כשתורה שלימה מַקִּיפה את חייך המעשיים והמחשבתיים. כיצד אפוא יש להבין את הרמב"ם שכּתב שהאושר האמיתי טמון בהוויית האדם הדתי? כיצד ייתכנו דבריו עם מאות רבות של ציוויים ואזהרות?

התשובה פשוטה, לפני שהאדם מגַלֶּה בְּלימוד מַקּיף את מטרותיה וִיעָדֶיהָ של התורה, את רזיהָ וּטעמֶיהָ, או אז יִקשה עליו מאד להבין את יופייהּ ושלימותהּ. ברם, לאחר מכן נפשו לא תחדל מלִּכסוֹף אליה שֶׁעל-ידם יִזכּה לַדַּעַת וְלָעונג הרוחני שבידיעתהּ. כי התורה נועדה לעיצוב הנפש באִיּשּיותהּ וּבחכמתהּ, באיזון המידות מוּסרית וערכּית. לְזַכּוֹת את האדם באושר שאין שני לו, לַחווֹת מעט מִזעָר מהאושר הרוחני-הנצחי.

ועדיין כל בר דעת ישאל, האם זה מצדיק שאדם יחבק את הספר שהוא חוגג סביבו? פיתוח הערצה לסֵפר שהוא טוב וכו' הוא מובן, אבל לא לסֵפר חוקים שמחייב בכל תחומי החיים, לפני ואחרי החיים, יצירה תורנית אשר מַקּיפה ומתייחסת לכל בני האדם, ליחיד ולכלל, למשפחה ולקבוצה ולשכנים וכו'. וברור כי קשה לבטא יחס של חיבה והערצה כלפי יצירה שמחייבת אותך.

על דרך הבדיחותא, כשהקב"ה הביא את התורה ופנה בהצעה לאומות העולם, אם הם רוצים לקבל את התורה. לאחר שניסה לבני אדום ועמון ומואב ולא קיבלו, כל אחד מִטְּעָמיו שלוֹ, וכולם מתוך שהמטרה מקדשת את האמצעים ולא מתוך ראייה כוללת. אולם כשהציע לישראל לא שאלו אותו מה כתוב בה, אלא מיד אמרו 'נעשה ונשמע'. לא שואלים. לכאורה – טמטוּם הוא לחתּוֹם על עסקה מבלי לדעת מה טיבהּ. אך אליבא דאמת, היה לו מידע כללי מהי מטרתה ויעדיה וגישתה עוד מימי אברהם אבינו לפחות, לכן כשהביא להם לוח אחד, שאלוּ: 'אפשר לקבל עוד אחד?'. כך שהבינו שהתורה משַנָּה באדם והופכת אותו למאושר באישיותו ובחכמתו ומאוזן במידותיו, כאיש מוסרי וערכי. ומשום כך לא רק שאנו חוגגים עִם ועל ספר במתן תורה, אלא כל יום בבוקר אנו מברכים את ברכות התורה 'לעסוֹק בתורה', וּ-'והַעֲרֵב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו'. בקשתינו שדברי התורה יהיו ערֵבים ומתוקים בפּה. וכי דברי התורה הם עוגה? מה זה 'וְהַעֲרֵב'? הרי אין זה אכילה ושתייה, אלא דברי חכמה?! אלא אנו מבקשים שזה לא יהיה פרגמטי אלא שתהיה לנו חוויה נעימה ללמוד. נכון, לימוד שהוא מקצועי, אך אין הוא חוויה. ובנוסף, בקשתנו 'וּבפִיפִיוֹת עמך בית ישראל', כלומר: לא רק לנו יהיה לימוד מהנה אלא גם לכל צאצאינו ולכל עמך בית ישראל. כדוגמא לכך, וכי יש מי שמרגיש חוויה בלימוד המשפט? גם אם יקוּם אדם ויאמר כן, האם הוא יתפלל שאותה חוויה תהיה לו ולבניו ולצאצאיו? ברור שלא, כי החוויה היא עניין אישי ויחסי, כ"א לעצמו ולכ"א טעם שונה, וכך גם במקצועות אחרים. וכאן תורת ישראל אומרת: מעֵבר לכל התמחות בכל תחום יֶשנהּ תורה מיוחדת – תורת חיים. ואנו קשורים אליה בקשרי חיבה ומחנכים לאהוֹב את לימודהּ. יום יום אנו 'מטַפטְפים' לבנינו שהתורה הזאת תורת חיים ואנו צריכים לאהוב אותה ולהעריצה.

הנאור והמתקדם

באחת משֵּׁירוּתַי במילואים, בסופו של יום נשארו לי כמה שעות בלילה לנוח, כשלּיָדִי ישב בן קיבוץ 'השומר הצעיר', אדם משכיל מאוד. המשותף בינינו, שכל זמן שהיה חלון הזדמנויות פתוח למנוחה היינו מעיינים בספרים, כל אחד כמובן בספריו שלו. הוא היה חדָש ביחידה שלנו, וְלַמרוֹת שאני מדבּר עם כולם, בתחילה לא נוצר קשר עִמּוֹ, ואני לא פתחתי בשיחה שמא יחשוב שאני רוצה להשפיע עליו, כי בגלל חזותי אִם אני אומֵר 'שלום' יפֶה, חושבים מייד שאני בא להשפיע או 'להחזיר בתשובה', לכן הייתי די זהיר ולא פתחתי בדיבור איתו. באותה שעה, אחד מהחברים שיחק בקלפים והפסיד. הוא ראה אותי, וּכדי 'להעביר את הזמן' שלּוֹ הוא פָּתח בשאלות מתסיסות בענייני דת ומדינה. ואני, מה אֶעשׂה? 'אוי לי מיִּצרי ואוי לי מיּוֹצרי'. אם לא אֶענה לו, יֹאמַר שאין לי מה לענות; ואם אֶענה, ברור ש''שָּׂרפתָּ'' את כל זמן הלילה, והרי אצל רבים זה חלק נכבד מן ה'תעסוקה' במילואים. אני השבתי לו בצורה נעימה. אח''כ התברר שהוא רצה ליצור עימות ביני ובין שכנִי. ואכן באמת הוא הצליח לגרור אותנו לעימות. הוא ניסה להכניס כמה רעיונות עד שהשכן כמעט 'נאלץ' להשיב, והתפתח בינינו ויכוח רציני במובן הרעיוני. בהמשך החלפנו דעות מעמיקות, ואף נִהיֵינוּ ידידים בסופו של דבר. הוא התפעל מהגישה שלנו, אנשי האמונה, כיצד אנו מסתכלים על הדת. לא כפי שהוא חשב, אלא לכל דבר יש מובן ויש סדר. הוא מסתכל מה אני קורא, ורואה משניות, רמב"ם וכו'. מיד אומֵר לי: אני רואה שאתה אדם מתקדם, מדוע אינך קורא ספרוּת יפה? אתה רואה שאני משכיל ואני קורא 'סִפרוּת יפָה'. שאלתיו: לְמַה אתה קורא 'סִפרוּת יפָה'? השיב: רומנים שמתארים חיים אידיאליים בצורה יפה וכו'. שאלתיו: כמה פעמים אתה חוזר לקרוא את הספר הזה? השיב: פעם אחת, פעם שנייה מקסימום, לא יותר. אמרתי לו: והספרים האלו שאתה רואה שאני קורא, אני לומד בהם עשרות שנים שוב ושוב. מיד הוא הגיב: טוב, זה בגלל שאתה 'דוֹס'. אמרתי לו: הרי רק מקודם אמרתָּ שאני 'מתקדם ונאוֹר' ואני יודע מה אני עושה, אז מדוע אתה חושב שאני סתם קורא? אתה יודע שמכּל קריאה שלי בזה, אני נעשה חכם יותר? מיד הוא הגיב: מה כבר יש להחכים כל פעם? אני קורא, מַסִּיק מסקנות, וזהו. שאלתיו: אתה מוכן לומר לי, למשל, מהם הלקחים שאתה הפקת מיצירה מסוימת שקראת? השיב: כן, ותיאר לי את הלקחים. מיד פתחתי לפניו את הלכות דעות להרמב"ם, והֶראֵיתי לו סעיף אחד המתַמצֵת את כל היצירה שלו. טָפחתי לו על הכתף ואמרתי לו: ידידי, אתה יודע שבצבא האמריקאי, כשהוא נשלח לקרבות, קיים חשש שמא הלוגיסטיקה לא תדביק אותו ולא תצליח להביא לו את המזון עד לחזית; לכן החייל מקבל גלולה שמכילה מזון מרוכז, הוא בולע את הגלולה הזאת והיא מספיקה לו לכמה ימים. ההבדל ביני ובינך – המשכתי ואמרתי לו – שאני כמו חייל אמריקאי. יש לי גלולה אחת קטנה שמכילה את כל הספר שלך. ודווקא אתה נשארתָּ חייל פרימיטיבי שלוקח אִתּוֹ כמויות אדירות של מזון ויש לו בעיות לוגיסטיות איך להעביר אותן. תשובה זו מצאה חן בעיניו, כי באותה שעה אנו בצבא, וזה מדבר אל לבו, אני צריך להיות חֵלק מצבא 'מתקדם'. אחַר שהוא קרא, הוא כבר לא יכול להתכחש. אמרתי לו: דע לך, מה שהֵבנתָּ עד כה זה רק בעיון ראשון. הֶראֵיתי לו את 'נושׂאֵי הכּלים' שמסביב באותיות קטנות, אותם מפרשים שהאירו עינינו בהיבטים נוספים של העניין, ואם אתה קורא בהם אתה מתעשּׁר יותר. לכן חזרתי ושאלתי: מה אתה חושב שזה מספיק לי בקריאה אחת? אני קורא עוד ועוד. ועוד אַראה לך מה שאני מפרש בהערות שוליים שכתבתי, אמרתי לו: תבין, זוהי תורת חיים ואנו הוגים בה מתוך ידיעה שזוהי תורת חיים. ולנו זה מביא אושר, כי כך אנו מצליחים להתמודד עם מציאות החיים.

לא תִקֹּם ולא תִטֹּר

הרחוקים מידיעת התורה יֹאמרו, שמי שמקיים ציוויים אלה הוא טיפש. וכי יעלה על הדעת שלא לנקום ולנטור למי שהֵרַע לנו? ברם, המתבונן לעומק יבין כמה רעוֹת נחסכות בהם: הנקמה מביאה בדרך כלל להפסד הנוקם; היא מטרידה את רוחו ומייסרת את נפשו; במקום שהאדם יסגל מידות נעלות הוא מעסיק את נפשו בשנאה ובמזימות רעות. לדוגמה, שכנים שהסתכסכו ביניהם, אם לא ילמדו לסלוח ולהתנצל, תפרוץ אש וּתכלה את נפשם ומעתה חייהם אינם חיים. דוגמה נוספת, ראובן חוּיב לשלם לשמעון בבית הדין, שמעון אינו מקבל את הדין ומתנחם בליבו לנקום בשופט ובראובן שאיתרע מזלו אצל אותו שופט מושחת לדעתו. נפשו של שמעון הולכת מדחי אל דחי. וכאן תורת ישראל מלמדת כי הדין הוא לא רק מול השופט אלא גם לפני ה' יתברך. ולכן, על האדם שנתחייב בדין לֵידַע שאין הוא עומד לפני שופט בשר ודם, כי אם לפני מלך מלכי המלכים שבוחן כליות ולב. על שמעון לחדול ממֶּריוֹ וּמֵרִשעוֹ, להכיר בטעותו ולהתנצל בפני ראובן על פשעו.

אכן, תורתנו היא תורת חיים, תורת האושר. בה אצורה וגנוזה חכמה אדירה המביאה לאוהביה אושר וחירות אמיתית, חירות מחשבתית וגשמית, חירות מכַּבלֵי השווא והשקר שתכליתם היגון והאנחה, חירות רוחנית ששְּׂכָרָהּ שלוַות הלב והנפש וּמְקור שִׂמחה מְפַכֶּה ואיתן. חג האושר עִם תורת האושר.