המעבר מפרשת משפטים לתרומה הוא מעבר חד. פרשת משפטים עוסקת בנזיקין, הלוואות, מכר, דהיינו בחיי המעשה. לעומת זאת, פרשת תרומה עוסקת בעבודות המשכן-מקדש, דהיינו בחיי הרוח. ויש לשאול, מהו הרעיון שעומד מאחורי המקדש? ובמיוחד לאור מלחמת התורה באלילות, שהרי שלושת הדיברות הראשונות - אנכי ה', לא יהיה, לא תעשה לך פסל - נועדו לבער את תופעת האלילות. ובדרך זו אנו שרים בבתי הכנסת בליל שבת, בפיוט 'יגדל א-להים חי': 'אין לו גוף ולא דמות הגוף', כלומר אין התייחסותנו לה' כאל דמות גשמית, מרוממת ככל שתהיה, אלא כאל מושג של חכמה וצדק, א-לוה חי וקיים, בורא הכל ויודע הכל. אמנם, עם התפתחות האנושות, הפכו פסלי וציורי האלילות יותר ויותר למוצגים אמנותיים מאשר למושאי הערצה ופולחן. לאור הקדמה זו מתחדדת השאלה, מדוע נזקקה היהדות למקום פולחן?
לצד הפולחן הדתי, בתי הכנסת פועלים כמרכזי קהילה תוססים, חיי חברה, קידוש משותף, חגיגת חתונה ובר-מצווה ועוד. כל אלה תורמים לאחדות הקהילה ומעניקים שמחה בעלת תכנים חיוביים. בנוסף, חוויית התפילה בשבת כוללת תהליך של הרפיה מעבודת השבוע, ממתחים, מביאה רוגע ונינוחות, ומעל לכל חוויה רוחנית. האדם גם נפתח משחרר את מצוקותיו, שופך את שיחו בתחינה לבורא עולם – "כִּי מִּי... כַּה' א-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְּאֵנוּ אֵלָיו" (דב' ד,ז). כל אדם, בכל מקום שבו הוא נמצא, ובפרט מי שנמצא במצוקה, יכול לפנות באופן ישיר לבורא עולם ולשיח לפניו את שבליבו.
בתי הכנסת בישראל הם מקדשי מעט שנועדו לסייע לאדם לשפוך את שיחו לפני בוראו ולהתקרב אליו. ומסיבה זו, לא ראוי שיהיו תמונות מכל סוג שהוא בבתי הכנסת, הואיל ותמונות, מוצלחות ככל שיהיו, מסיחות את הדעת מיצירת קשר נכון ואמיתי עם בורא עולם. לעתים אנו רואים דמויות של אריות או אפילו דמויות אנושיות בבתי הכנסת, כל זאת עלול גם להחדיר לדעת האדם השקפה לא נכונה ביחס לה' ולהרחיקו ממטרת התורה: הרחקת האלילות והגשמות מבורא עולם.
יהדות תימן בתימן שימרה את מודל בית-הכנסת המקורי ביותר, לא היה בו שום כיתוב של הנצחה, וכמובן שום סוג של ציור. וכל זאת, כדי לאפשר התחברות שלמה עם הא-להים. האדם בא לבית הכנסת להתייחד עם בוראו ולא להתפעל מציורי קיר או מעיצובי
פנים מרהיבים. זהו האידיאל, אלא שעדיין רב המרחק בין הרצוי למצוי.
במסגרת חברותי בוועדת היגוי עולמית למנהיגי דת מהיהדות, מהאסלאם ומהנצרות, נסעתי לספרד למפגש שנועד לעודד סובלנות ושלום. במהלך סיור במדריד בבתי כנסת, מסגדים וכנסיות, שאל אותי רב צעיר "האם מותר לנו להיכנס לכנסיה? שהרי היא
מוגדרת כמקום ע"ז?", השבתי שיש ומורי הוראה זקוקים לידע מושגים במציאות הדתית הכלל - עולמית (עיין רמב"ם ע"ז ג,ב). ברם, התקשורת המקומית פרסמה יום למחרת ש"הרב הגדול ערוסי ביקר בכנסיה", מתוך מגמה ליצור גנות לכאורה לרב בישראל. מכל מקום, בכנסיה עמדתי נדהם למרחק שבין היהדות לנצרות, כל קירות הכנסיה מעין היכלות היכלות, בעוד אצלנו יש ארון קודש אחד ובו ספר תורה שבו "לא תרצח", "לא תגנוב", "כבד את אביך ואת אמך", "ואהבת לרעך כמוך". ואילו בכנסיה מתנוססות דמויותיהם של ישו, מריה ועוד, בציורים ובפסלים חושפניים. האם זהו המקום שבו האדם יכול להתחבר לקונו? או שמא הוא יתפעל מהצבעים העזים ומהאמנות המעורטלת שעלולה לגרות את יצריו? לא כן הוא בית הכנסת, לא האלילות והחיצוניות מביאות לקדושה, לא פעולות הנישוק והחיבוק למושאי הערצה ואלילות מרוממות את האדם, אלא התנהלות האדם במוסריות ברחוב ובתוך ביתו. על האדם להיות מוסרי וערכי בחוץ ובחדרי חדרים, יהודי, שמעצב את אישיותו הפנימית לאור התורה, עד כדי דרגת מלאך עלי אדמות, זו הקדושה
האמיתית וזו יהדות האמת בעצמתה.
עתה לרעיון שבמקדש. הרמב"ם לימדנו, שיוצר האדם יודע שאין ביכולת האדם להבין מושגים עמוקים בבת אחת, ודרושה הדרגתיות בקניית השקפות נכונות ומושגים מופשטים. כפי שילד קטן אינו יכול להבין מושגים שלאדם מבוגר אין כל קושי להבין. כך גם דעת
האדם, האדם מעצם יצירתו הוא חומרי, חווייתי, רגשי, יש לבנות לו מודל שלמקדש פולחני, אך לא אלילי, פולחן שיכוון את האדם אט אט אל העבודה הנכונה לקדושת האדם.
אדם שחטא ומבקש להתנתק מעבותות החטא, יאמרו לו, דע לך, האדם הוא בהמה ומלאך, בהמה בגופך ומלאך בנשמתך. אם נפתית אחר הבהמה שבך, השלט את שכלך על חומרך. ולכן, עליך לקחת בהמה, שמסמלת את הבהמיות שבאדם, להביאה לבית-המקדש, ולצרוב בתודעתך שבעת העבירה, שלטה בך בהמיותך. אח"כ עליך להתוודות, לבקש לשוב לשכלך, להתרומם, ולזנוח את השקר שהיה בחייך, את ההתבהמות, את הנוכלות, את לשון הרע, ועתה, בשחיטת הבהמה, הנך שוחט את הבהמיות שבך ומתקרב לה'. הקרבן נועד לאדם, ה' לא זקוק לקרבן, אדרבה הקרבן נשרף, ויש קרבנות שהכהנים אוכלים חלקים מהם.
בזאת, בעקידת בהמיותו, בחזרתו למוסר ולערכים, האדם מתקרב לא-לוהיו, ויציאתו מהמקדש כמוה כלידה מחדש לתוך חברה שעליה לתת לו הזדמנות להיטיב את דרכיו ומעלליו. אם בעבר התרחקנו מאותו אדם בגלל שקריו, גאוותו וכיו"ב, הרי עתה האדם
הוא אדם אחר, והחברה צריכה לקבל את החוטא לאור תהליך התשובה והשינוי שעבר. נמצא, כי המקדש מעניק לאדם את קדושת החיים, לאחר התבהמותו והתאכזרותו כחיה לעצמו ולסובבים אותו. המקדש נועד להביא לתהליך שבו האדם ישיב לעצמו את
האנושיות שבו.
מכל כלי המקדש, ארון הקודש, שבו שני לוחות הברית וספר תורה קטן, הוא המרומם ביותר, ומהו? ארון נמוך, גובהו כ-80 ס"מ ועוד טפח כפורת מלמעלה. ויש בזאת מסר לאדם, שבאמצעות שכלו, שהוא הנעלה שביצירתו ונרמז בכרובים שבטפח מלמעלה, האדם יכול להתרומם אל-על. בחיזוק כוחות השכל הטהורים, האדם יחיה חיים ערכיים והומאניים, לא ישקע ברפש שבחיי העולם הזה, ויזכה להיות מלאך עלי אדמות.
מנורת הזהב שבמקדש דלקה כל הלילה, וגם זאת ללמדנו שעלינו להאיר את חושך החיים, להאיר את מבוכת החיים. אור המוסר והערכים הוא אור החיים, הוא ה-GPS לחיים. אם האדם יתדרדר לתאוות הבהמיות או לגאווה, הוא מכבה את אור חייו, את ה-GPS שמורה את דרכו לחיים סלולים ומאושרים, אך אם ידליק את אור שכלו לבטח ימצא את דרכו.