במציעתא נח א הובאה התוספתא: "השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים - אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו (על השומר אם נגנב או אבד). היה שכיר שבת (לשבוע), שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע - נותנין לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו". ופירש רש"י שהכוונה בכל אחד מהמנויים לשמירת מצווה: לשמור פרה אדומה שלא תיפסל ולשמור התינוקות שעתידין למלות המים ולהזות על המטמאים(הל' פרה אדומה ב,ז) שלא יטמאו, והזרעים למנחת העומר. וא"כ גם שכר פעולה שהיא מצוה בשבת אסור לקבל אלא בהבלעה, כלומר- בכלל סכום העבודה של ימות החול. ובסי' תקפה הביא הטור דברי אחיו הבכור ר' יחיאל לתמוה שלעומת המנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז בו יותר, הרי שבספרד: "מה שאין כן בספרד שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה?" והביא שם הברייתא דלעיל שגם במצוה יש שכר שבת שאסור לקבלו. וכ"כ המרדכי בשם רבנו ברוך(מח"ס התרומה) שיש לאסור, אך הביא בשם הרשב"ם להתיר. וגם מהרי"ל ע"פ עדות תלמידו שכר חזן להתפלל בשבת(מהר"י ברונא סי' קיד- ושם התיר ליתן שכר למילדת בשבת). ובב"י כתב ששכר שבת אינו אלא מדרבנן שהרי לכו"ע אינו עושה בשבת כל איסור ובמקום מצוה לא חששו כלל. וכ"כ הב"ח שנהוג עלמא להקל שהחזנים של שבתות נוטלים שכר ללא הבלעה. וערוה"ש לימד זכות על המנהג להקל בזה ללא הבלעה כי אותם מתורגמנין וכן החזנים עמלים על כך כל ימות השבוע והוי כשכר בטלה אצלם. וכתבו כמה אחרונים לחלק- ששמירת פרה אדומה וכדו' אינו אלא הכשר מצווה משא"כ שכר תקיעת שופר וקריה"ת שהוא מצוה גמורה ושרי ליטול, ויש שתרצו ששמירת פרה שייכת גם בחול ואינה מיוחדת לשבת ולכן אסורה משא"כ תקיעה וקריה"ת. מכל מקום, רוב בניין פוסקי אשכנז כתבו לאסור ושאין לקבל שכר מצווה אלא בהבלעה של עבודת ימות החול. וכמה גדולים כתבו: "ויותר טוב מקריא (בתורה) בשכר מבחינם, ויתנו עמו שיהא קבל ולא שכיר יום"(יעב"ץ סדור בית יעקב) והשווה דברי מרן באו"ח נג, כב: "ש"צ בשכר עדיף טפי מבנדבה" כדי שלא יעלה מי שאינו הגון או שאינו רצוי לצבור (ע"פ הרשב"א בתשובה).
דעת המתירין: אלא שרבנו חננאל מפרש אותה תוספתא לעיל כפשוטה שמדובר בשמירה רגילה ולא בשמירת מצווה וכך עולה מלשון הרמב"ם בהל' שבת פ"ו הל' כה ובזה יש להבליע שכר שבת ואף אסור ליהודי המשתתף עם גוי במלאכה או סחורה לומר לו אתה תיטול שכר שבתות ואני כנגדך אטול שכר יום ראשון והשאר נחלוק בשווה אלא עליו להפסיד שכר השבת לגמרי כדי שלא יהנה מהרווח של שבת, אא"כ התנו בתחילה לכך ואז מותר(שם הל' יז) כי אז נחשב כאילו הגוי עושה לעצמו בהיתר ואינו כשלוחו. אך שכר דבר שהוא מצווה לעשותו נראה שמותר ולא גזרו על כך, כי אין שכר שבת אסור אלא מדרבנן שהרי אין כאן כל איסור שנעשה בשבת ורק שנראה כאילו יבוא למקח וממכר בשבת(רש"י כתובות סד א). ועולה ששכר מצוה מותר מלשון רבנו פ"כג הל' כד- במי שפרצה אצלו שריפה בשבת בר מינן ואמר שהוא מפקיר נכסיו "בואו והצילו לכם":"אם לא רצה המציל לקחתו(לפי שהוא ירא שמים ומצד שני אינו רוצה לייגע עצמו בחינם- פיהמ"ש שבת טז ,ג) ונתנו לבעליו מותר לו לטול ממנו אחר השבת שכר עמלו ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום מעורב". הגר"י קאפח בפ"ו מהל' שבת אות מו מעיר כי הפוסקים בדור מרן וקצת אחריו לא ציינו לרמב"ם זה ואף נשמט מהם ירושלמי בסוכה ה,א שם מסופר שר' לוי ויהודה בר נחמן היו מקבלים שכר שתי סלעים "מיעול מצמתא(מתכנסים ע"פ הערוך ערך צמת ודומה ל"מבעד לצמתך") קהלא קומי ר' יוחנן" כלו' לדרוש בשבתות לפני הצבור כדי שלא ישיחו שיחה בטלה עד שיבוא ר' יוחנן להעביר את שיעורו לפני הצבור: "ואם אין הדבר מותר אלא בהבלעה היאך עשו ר' לוי ור"י בר נחמן? ובודאי בידיעת ר' יוחנן נעשה הדבר" עכ"ל גר"י קאפח. ומצאתי בשו"ת בית מרדכי ח"א סי' ח לר"מ פוגלמן רבה לשעבר של קרית מוצקין שהתיר על בסיס ירושלמי זה שהיה לו כחידוש, לקבל שכר על קריה"ת בשבת גם ללא הבלעה וכתב שאין לומר שהדרשות היו גם בימות החול שהרי בכל מקום מצוין שדרשו בשבתות דווקא ולכן אסרו חז"ל לקרות בכתובים משום ביטול בית המדרש ופי' רש"י ש"בשבת היו דורשין לבעלי בתים...ובתוך הדרשה היו מורין להן הל' איסור והיתר".(אמנם לרמב"ם לא משום הדרשה אסרו לקרות בכתובים אלא אסרו על היחיד לקרות בביתו משום הלימוד שמתקיים אז בבית המדרש). והנה בשו"ע סי' שו,ה פסק: "אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת ויש מי שמתיר" ומשמע שהלכה כסתם לאסור. אך בהל' ר"ה תקפה ,ה פסק: "הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה" משמע שמותר ורק אינו רואה סימן ברכה. ומקורו בפסחים נ ב: "תנו רבנן: ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם שכר כותבין, ושכר מתורגמנין, ושכר יתומים, ושכר מעות הבאות ממדינת הים(כי מוסר עצמו לסכנות ולא כל יום יתרחש ניסא- מאירי) בשלמא שכר מתורגמנין - משום דמיחזי כשכר שבת". ופי' המאירי שהכוונה למתורגמן העומד לפני החכם כשהחכם דורש ואומר הלכות בשקט, והמתורגמן שונה דברי החכם בקול ואף מבארם לציבור והיה בכך הנהגה של יקר וגדולה לכבודו שלחכם הדורש.ועת היה החכם באבלות אך היו הרבים צריכים לתורתו היה לוחש לאחר ואחר היה לוחש למתורגמן כדי לעשות שינוי (מו"ק כא א ע"ש) .לעתים נהג המתורגמן בחוצפה והשמיע לציבור בפני החכם(!) דברים שלא שמע מפיו. לכן שיבח ר' אבהו את ר' אבא דמן עכו ואמר איזו ענווה יש לו שהוא אומר למתורגמן דבר אחד והלה משמיע לרבים דבר אחר(סוטה מ ע"ב) ושם מסופר על אשת מתורגמנו של ר' אבהו שאמרה לאשתו של ר' אבהו "דעי לך בעלי חכם גדול ואינו צריך לבעלך וכשהוא מתכופף(גחין) אליו (לשמוע דבריו כדי לאמרם בפני הציבור) הוא עושה כן רק כדי לכבדו כלפי חוץ (יקרא בעלמא הוא דעביד ליה). הלכה אשתו וספרה לר' אבהו בעלה, והלה ענה בענווה יתירה: "ומה אכפת לך? מיני ומיניה יתקלס עילאה!" כלו' שיקולי כבוד יש להניח בצד והעיקר שאנחנו מרבים תורה בישראל. וראה בסנה' ז ב מסופר שבית הנשיא היה לעתים ממנה דיינים שאינן ברי הכי מתוך אינטרס פוליטי, והעמידו את יהודה בר נחמני להיות מתורגמנו של אותו דיין ומששתק הדיין ולא ידע מה לומר פתח מתורגמנו רב יהודה ואמר: "הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם, הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ"(חבקוק ב,יט). נחזור לעניין הנדון, מהלכה זו משמע שמותר לקבל שכר שבת שלמצווה ורק סימן ברכה אינו רואה. וכתב הרב עובדיה(יבי"א ח"ה סי' כה; יחווה דעת ח"א סי נג) שמשנה אחרונה עיקר ולכן שכר מצווה בשבת מותר (ודלא כפר"ח שהחמיר) שהלכה כסתם בדעת מרן, ודלא כרב הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז סי' יט שכתב לאסור לקבל שכר הליכה ליישוב עולים חדשים כדי לדרוש להם בשבתות וכדעת ה"סתם" במרן. ושמעתי מהרב יצחק יוסף יצ"ו שיוציא הכסף לעמלי תורה ובכך יראה בו סימן ברכה כדברי רב ביבי בקה"ר יא א: "אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה". וכ"כ הציץ אליעזר בח"ז סי' כח להתיר לאחד לקבל שכר קידוש ודרשה שאומר בבי"ס לאחיות כי בסי' תקפה גילה מרן שאין הלכה כסתם דסי' שו. והוסיף שיש להחשיב גם הטורח שטורח להגיע לשם קודם השבת והזמן שעמל בו להכין הדרשה בימות החול כהבלעה של שכר השבת. אך הרב יביע אומר הנ"ל כתב שא"צ בנימוק זה וכנ"ל. ולענ"ד אפשר שהרמב"ם לא פסק לחשוש מכך שבשכר מצווה של שבת לא יראה סימן ברכה כנאמר בפסחים על המתורגמנין, כיון שכוונת הגמ' שם לאותם שמעשיהם לא נתפסו בעיני חכמים כמצווה כלל אלא לפאר עצמם בלבד, וכדאיתא במדרש קהלת רבה: "טוב לשמוע גערת חכם- אלו הדרשנים. "מאיש שומע שיר כסילים"- אלו המתורגמנין שמגביהין קולם בשיר להשמיע את העם". וכן "דברי חכמים בנחת נשמעים"- אלו הדרשנים, "מזעקת מושל בכסילים"- אלו המתורגמנין שעומדין על הציבור".
נציין שבאתר אינטרנט המוכר מוצרים שונים והוא פתוח לכל, גם בשבת, אין איסור שכר שבת כיון שבקניית מוצרים בשבת אינו אלא דמי מכר וכפי שכתב הנוב"י או"ח סי' כו: "דאטו מי שלוקח דבר מחבירו בשבת לא יפרע לו בחול?". אמנם הנוב"י דן באותה תשובה בבעלי מקוואות הגובים תשלום מנשים הטובלות בליל שבת וכתב להקל לסמוך על דעת המקילין בדבר מצווה כנ"ל, וכן על כך ששכר העצים ודאי מותר וא"כ רשאי ליטול שכרו בהבלעה עם שכר העצים. אך בשו"ת מנחת אשר לר"א וייס ח"ג עמ' עז כתב שקשה לומר כן שהרי האשה משלמת דמי הטבילה ולא דמי העצים למרות שהיא נעזרת בעצים, לא על כך היא באה לשלם, ולכן כתב שלדעתו יש להקל רק אם התנו ביניהם במפורש מראש שתשלם על העצים שקנתה ותבליע שאר הממון בהן. וכתב שאורחים המתארחים בבתי מלון רק לשבת הרי שניתן להבליע דמי שהותם באוכל ובשתייה ובסבון שקנו כי על כך הם משלמים ג"כ. וכן מאבטח במקום ציבורי בשבתות יוכל לקבל שכרו בהבלעה על שמירה אחת בימות החול אך לא על מלגת הלימודים שמקבל למשל כי קשר מלאכתו לא יועיל לעשות דין הבלעה(מנחת אשר שם). וכאמור לדעת הגר"י קאפח והרמב"ם יוכל גם בלא הבלעה, ששמירת הגוף למצוה גדולה תיחשב.
נחתום בכך שרבים מפוסקי זמננו התירו בשבת שיפוץ בית ע"י גוי העובד בקבלנות דאע"פ שפסק הרמב"ם שרק אם היתה המלאכה מחוץ לתחום מותר "שאין שם ישראל שיראה את הפועלין כשהן עושין בשבת"(פ"ו הל' יד) כתב הגר"י קאפח שם אות כה: "אם כל אנשי המקום מוסרים אותה מלאכה בקבלנות אין איסור שהגוי יעשה המלאכה בשבת כגון בימינו שהיהודי מוסר בנין ביתו לגוי, הכל יודעים שאין דרך להעסיק את הגוי בשכירות יומית או חדשית, ואין שום אדם עושה כן כלל, נראה שמותר לגוי לעשות המלאכה בשבת בתוך העיר שכולה יהודים וכ"כ הרב משנה ברורה בבאור הלכה בדעת רבנו. וכבר היה מעשה לפני שנים, באחד שמסר לגוי בניין ביתו בקבלנות והתנה עמו שלא יעבוד בשבת וחל ר"ה ביום חמישי ושישי ורצה הגוי לעבוד בשני ימים הללו, שאם יעכבוהו מלעבוד יעזוב את המשך הבניה לכמה חדשים ויבואו ימי החורף ויגרמו נזקים גדולים, ונטיתי אני להקל והמורה אסר, ונגרמו לבעל הבית הפסדים עצומים". וכ"ד הרב עובדיה ביבי"א ח"ח סי' כח אות ב להתיר בימינו ע"ש ונציין למה שרבים הקשו על רבנו היאך בהל' יו"ט ז, כה כתב לעניין עבודת גוי בחולו שלמועד: "גוי שקיבל קבולת מישראל אפילו היה חוץ לתחום אינו מניחו לעשות במועד, שהכל יודעין שמלאכה זו לישראל, ויחשדו אותו שמא שכר את הגוי לעשות לו במועד, שאין הכל יודעין הפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן, ולפיכך אסור". ומשמע שאפילו ידעו שעושה הגוי בקבלנות אסור, כי אינם יודעים שקבלנות מותרת ורק שכירות היא שאסורה, וזה היפך מש"כ בהל' שבת להתיר. והעיר הגר"י קאפח שם שאכן במועד משום שאיסורו קל בעיני הבריות אם נתיר בקבלנות יבואו לעשות גם בשכירות, אך בשבת דחמירא בעיני אנשים לא יחשדו את ישראל שהוא מחלל שבת, וישאלוהו, והוא יענה להם שהוא עושה בקיבולת ומותר ולכן התירו מחוץ לתחום בשבת. ע"כ דעתו הרחבה. אמנם בפשטות אפשר לתרץ אחרת- שהחשד קיים בין בשבת בין במועד כל זמן שאנשים רואים אותו אינם יודעים להבחין ויבואו לחשדו שהוא עושה בשכירות ולא בקבלנות, אלא שבשבת שאין אנשים מחוץ לתחום התירו לעשות מחוץ לתחום, ובמועד- כיון שנמצאים אנשים גם מחוץ לתחום שבאים והולכים שהרי אין איסור תחומין- אסרו גם מחוץ לתחום(וכ"כ בפי' יד פשוטה).