ויעקב (=נאמן) הלך לדרכו

בן שבעים ושבע ר' יעקב נתבקש לישיבה של מעלה, וילן שם, כי בא השמש, שקעה שמשו בעולם הזה, וילן שם בירושלים עיר הקודש, אותה אהב. ובה נקבר לפי צוואתו.
ר' יעקב היה תלמיד חכמים, קובע עתים לתורה, משפטן דגול, חריף מח, איש ציבור מיוחד במינו, שר אוצר, שר משפטים, שגדולים שיחרו לפתחו, ולקבל את הצעותיו.

בחלומו הוא ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו.
כאיש חזון ראה את המלאכים העולים השמימה, א"י השלמה, משפט התורה, המשפט הנוהג של מדינת ישראל.
אבל הוא גם ראה מלאכי אלוקים יורדים. ידע גם ידע ר' יעקב, שעדיין לא הוכשר הדור, ולכן יש שחיפש פשרות, כדי להשיג מה שניתן להשיג.

הוא הופיע בכנס העולמי למשפט התורה, והכריז באומץ רב ובבהירות, שאנו מייחלים שמשפט התורה יהיה המשפט הנוהג במדינת ישראל. הכרזתו זו עורה כנגדו דברי ביקורת מהתקשורת ומאישי ציבור, אשר דוחים כל קשר ערכי ושורשי של המדינה היהודית, כי לדידם מדינת ישראל אמורה להיות מדינה דמוקרטית מערבית, ולא יהודית דמוקרטית.

ר' יעקב היה חרוץ ודייקן. את השיעור התחיל בשעה שמונה בדיוק, ולדידו היה צורך להקדים את התחלת שעת הלימוד.
הוא היה אומר לתלמידים בראשית השיעור, הוציאו את הצדק מן החדש, כי המשפט הוא הסדר משפטי בין בעלי דין, ולאו דוקא דין צדק.
הוא ביקר במרכז העולמי למשפט התורה, אותו בניתי בקרית אונו, התפעל, ורצה לעזור, אלא שלא הספיקה השעה.
הוא מינה אותי כראש ועדה לאיתור מנכ"ל לבתי הדין הרבניים, כשכוונתו לייעל מערכת חשובה זו.
הוא רצה לפתור את בעיית הגיור, שלא יורדת מסדר היום הציבורי שלנו.
הוא נתן כספים לגמ"ח, והיה בעל נאמן ואבא אוהב לבנותיו ולכל צאצאיו.

חבל חבל על דאבדין ולא משתכחין, מי יתן לנו חליפתו, מי יתן לנו תמורתו.

תנצב"ה.

רצון ב"ר יוסף ערוסי הלוי